"טייערע סבתא פייגה"!
הרבה ציפורה לבנה
 

השואה מתגלמת עבורי בחידת חייך ומותך, סבתא פייגה. חיית ומתת בחלם, עיירה שרוב יהודיה נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור.

אני זוכרת את היום שבו למדתי על קיומך. עד אז "הורים וילד" נראה בעיני הסדר הטבעי של העולם. ההורים היו בעיני האנשים הזקנים ביותר שהכרתי. באותו היום, ביקרתי בבית משפחת מורד שעלו מעיראק. בעודי משחקת עם לילי, בתם הצעירה, יצא מהחדר הסמוך איש זקן, שכמותו לא ראיתי עד אז. נבהלתי, רצתי הביתה וסיפרתי על הופעת האיש הזקן. ביקשתי מהורי שיגידו לי, מאיפה מגיע איש זקן כזה למשפחת מורד??? ואז, לראשונה בחיי שמעתי את המושג "סבא" ואת המושג "סבתא" ואת פשרם. שמעתי שיש אבא ואמא, ולאבא ואמא גם להם יש אבא ואמא, והם מכונים סבא וסבתא, ולתשובה לשאלה איפה סבא וסבתא שלי התלוותה אנחה כבדה ותנועה של חוסר אונים. אז גם שמעתי ששמי הוא על שמך. שמי הוא צפורה, ביידיש – פייגה.

אינני יודעת איך וכיצד התפתחה אצלי אמונה חזקה בתחיית המתים. אבל, זה נראה לי הכי צודק. והתחלתי להתכונן לאירוע הזה בכל נפשי ובכל מאודי. עזרתי בניקיון הבית וחלמתי שהרצפות מתרוממות וכולם, ואת ביניהם, חוזרים אלינו, ואנחנו עורכים עבורכם את השולחן עם המאכלים החגיגיים: גפילטע פיש, יוך (מרק עוף זך), בורשט ופירה, ולקינוח לקח (עוגת ספוג). באוזני שמעתי את קולכם הנרגש ואת השאלות באידיש, שפה אותה דיברתי באופן שוטף. המראה של אמא ואבא הצוהלים ושמחים לנוכח הפגישה המשפחתית המופלאה שלכם היה עבורי אות וסימן שיש אלוהים...אולם, הימים חלפו ואתם לא חזרתם...ואני, שכל כך רציתי לשמח ולנחם את אבא ואמא, עדין לא תפסתי שאין ניחומים, וכי האסון המשפחתי הוא אסונו של העם היהודי כולו!!!

ואז, ב- 23 במאי 1960 ואני בת 13 שנים, שמענו ברדיו את ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, מכריז בישיבת הכנסת כי אדולף אייכמן, שהיה איש מרכזי בארגון "הפתרון הסופי", נמצא בארץ ויעמוד למשפט. ההמולה הייתה רבה. בבית התמסרו ההורים ליגונם ולצערם, נאנחו ובכו, ובבית הספר המורים שתקו. אנחנו הילדים היינו מבולבלים משפע האינפורמציה שהציפה אותנו. ועל השאלות שלנו מי זה אייכמן, מה זה 'פתרון סופי', למה ארגנו רצח של ששה מיליון יהודים? ולמה דווקא את היהודים? מה רע עשית להם, סבתא? מה רע עשו להם סבא חיים ודודה דובה ונחמה, וסבתא טובה ודודה אסתר? וכל בני המשפחות שלהם? לא היה מי שיענה!!!

ומאז ועד היום, סבתא יקרה, קראתי כל ספר על השואה שמצאתי בספריה. בלעתי כל פיסת אינפורמציה על תקופת המלחמה והשואה ואני עסוקה בשאלות, איך זוכרים אתכם, ואפילו תמונה שלך ושל סבא חיים אין לנו??? ואיך מונעים התאכזרות רצח והרג של אנשים בימים האלה ובזמן הזה? והכי הכי - למה זה קרה? גדלתי והייתי לסבתא ועדיין אינני מבינה. אבל, את עצותיך הטובות שעברו אלי מאמא אני שומעת - שעלי לעשות ה...כ...ל כדי שהעולם יהיה טוב יותר. שעלי לקחת אחריות ולהיות "א מענטש" ולהיות מודעת שגם "במענטש יש א שוטן" כדבריך, אבל, אם מודעים לקיומו ונאבקים בו מדי יום אפשר לגבור עליו...

מילותיו של ויקטור פרנקל, בעצמו ניצול שואה, הם עבורי הצוואה שלך (מתוך הספר "אדם מחפש משמעות"):

"...דשדשנו הלאה לאורך קילומטרים,
רגלינו מועדות על פני מקומות קפואים,
ובעוד אנו תומכים פעם בפעם איש ברעהו...

...לא נאמרה מלה, אך שנינו ידענו: כל אחד מהרהר באשתו.
יש והסתכלתי בשמים, שכוכביהם היו דועכים,
ואורו החכלילי של השחר היה מתפשט והולך מאחורי עננה קודרת.

אולם רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדות מפליאה,
שמעתי אותה משיבה על שאלותיי, ראיתי את חיוכה...

...מחשבה אחת עברתני: זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת,
כפי ששרו עליה משוררים רבים,

כפי שתיארוה, כפסגת החכמה, הוגי דעות כה רבים.
האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית ביותר,
אשר אליה ישאף האדם.

אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר, שעשויות לגלות שירת האדם
ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה".

יהי זכרך ברוך ונאמר אמן!!!
נכדתך צפורה – פייגה