"גלות", על פי מילון אבן-שושן, אינה רק "עקירה מאולצת מארץ המולדת", אלא גם "שהות בארץ נכרייה", ו- "כינוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה". השימוש במונח "גלות" במאמר זה מבטא רעיון מורכב של "אי-בית", של זרות וניכור, ובמובן עמוק יותר – את תחושתם של אלה שאינם נמנים על "ההגמוניה". אנשים ונשים החשים שזהותם (הדתית, הלאומית, המגדרית וכו') אינה זהותו של הכלל בתוכו הם חיים, ומתוך כך הם חיים כזרים בעולמם. תחושות אלה יכולות להפוך ל"סבל ומצוקה", כאשר הכלל, מצידו, אינו רגיש לקבוצות אלה, ואינו מאפשר להן לבטא את זהויותיהן העצמאיות.

בואו להגיב על המאמר בפייסבוק

במגילת אסתר, הבנויה משני צירי עלילה המשולבים באופן מקסים זה בזה: ציר ההתמודדות היהודי-נכרי, וציר ההתמודדות הנשי-גברי, אנו פוגשים שתי "גלויות" מסוגים שונים, המתמודדות מול אותו "כלל", מול אותה הגמוניה. היהודים והנשים מוצגים במגילה כמי שאינם בני-בית במולדתם שלהם: הם שייכים לממלכה הפרסית, אך גם שונים ונבדלים בתוכה.

ושתי ומרדכי הם טיפוסים ספרותיים ואנושיים מקבילים. כל אחד מהם פועל על ציר ההתמודדות שלו כמיעוט מול רוב הגמוני: ושתי, כאישה מול הגמוניה גברית; מרדכי, כיהודי מול הגמוניה פרסית. שניהם בעלי זהות נבדלת מן הזהות "הכללית". שניהם נתפסים כ"אחר" על ידי סביבתם. שניהם, כאנשים פרטיים, מעוררים כעס המתלבה לכדי שנאה כלפי כל העדה אליה הם שייכים. אסתר, לעומתם, שייכת בו-בזמן לשתי קבוצות המיעוט הללו, ומשחקת תפקיד בשני צירי העלילה: היא יהודייה כמרדכי ואישה כוושתי.

"ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים...". (אסתר, א',ה') - הפסוקים המתארים את משתהו המפואר של אחשוורוש מרבים בתיאור עושרו של המלך, ומציינים את כל באי המשתה: מלבד "כל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות" (אסתר, א', ג'), המלך מזמין גם את כל העם, את כ-ו-ל-ם!

האמנם?! כך נדמה לנו עד לרגע בו נכנסת ושתי המלכה אל בימת הסיפור: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים..." (אסתר, א', ט') – כלומר, "כל העם" במשתהו של המלך לא כלל בתוכו את הנשים, שהרי הן נכחו במשתה של ושתי. כבר מן הפסוק הראשון, המתאר אותה ואת מעשיה, אנו לומדים על ושתי עיקר חשוב – היא שונה, היא "אחרת", היא לא שייכת ל"כל העם". ייתכן כי מקומה זה נובע מבחירה שלה וייתכן כי מקורו במציאות פוליטית-חברתית הנכפית עליה, ברגע זה אין לכך משמעות. ושתי לא רק שונה ויוצאת מן "הכלל", היא גם מעזה להפגין זאת ברבים. היא חוגגת את שונותה ואינה מוכנה להיטמע בתוך ההגמוניה - "ותמאן" (אסתר, א', י"ב). היא מסרבת להגיע אל הנשף של המלך. היא רוצה לשמוח בין חברותיה, לשמוח בזהות הנבדלת שלה ולהפגין את האחרות שלה מתוך גאווה. היא אינה מבקשת להיכנס אל משתה הגברים כאטרקציה, כ"אשתו של". היא אינה מעוניינת במקום הנחות והמשני שמייעד לה המלך במשתה שלו. היא רוצה משתה משל עצמה, שם היא "המלכה".

"איש יהודי היה בשושן הבירה" (אסתר, ב', ה'). רבות נכתב על הביטוי "יהודי" בנוגע למרדכי ועל ייחודו של ביטוי זה במקרא. אני רוצה לקרוא בפסוק זה, שהוא התיאור הראשון של מרדכי במגילה, מעין תעודת זהות של דמותו הסיפורית. הפרט הראשון שאנו למדים על מרדכי, עוד לפני שנמסר לנו שמו, הוא זהותו כיהודי. מעבר לעובדה כי פרט זה יהווה חלק מרכזי ומהותי בהמשך העלילה, הרי שיש בו יסוד זהותי מבחין. מרדכי אינו פרסי, הוא אינו שייך להגמוניה, הוא אינו חלק מ-כ-ו-ל-ם, הוא יהודי. הפסוק מדגיש את זרותו של מרדכי, לפחות מבחינת תודעתו העצמית, בחזרתו על ביטויים מן השורש ג.ל.ה.

כפי שוושתי נכנסת אל בימת המגילה בהכרזה על שונותה, כך מרדכי מתחיל את סיפורו כ"אחר". הן ושתי והן מרדכי מפגינים את זהות המיעוט שלהם, את האחרות שלהם, באופן שמעורר את כעסם של נציגי ה"כ-ו-ל-ם". הצורך של ושתי לשמוח את נשיותה ולחגוג את היותה נבדלת ממשתה הגברים, מעורר את זעמם של המלך ונציגי הממסד שלו. הצורך של מרדכי לפעול באופן שונה ונבדל משאר אנשי החצר, עקב היותו יהודי, מאיים מאוד על המן ואנשיו.

האם האופן המיוחד, בו בוחרים ושתי ומרדכי להפגין את שונותם, מוצא חן בעינינו? האם החלק המסוים מזהותם המובלט בהפגנה זו נראה לנו עקרוני או משני? עובדה היא, כי זו בחירתם, ולכן אנו, כ"כלל" מולו הם מוחים, נאלצים להתמודד עימה. את השיקולים הטקטיים או העקרוניים לגבי סדר העדיפויות המחאתי של המיעוט, רשאי המיעוט לבדו לערוך, ועל ההגמוניה לקבל את בחירותיו ולהתמודד עימן.

כפי שעולה מן התגובות למעשיהם של ושתי ומרדכי, הממלכה הפרסית אינה מאפשרת מקום לאחרוּת מכל סוג. לכאורה, כולם צריכים להיות בה אחידים ולפעול באופן שווה. אבל רק לכאורה. התחושה שעולה מן הסיפור היא שהאחידות, שה"כולמיות" בממלכת פרס היא שקרית. אנחנו, המוזמנים למשתה, רק חושבים שכולם חוגגים בו יחד איתנו. אם נביט בעיון נגלה שמחצית האוכלוסייה אינה נמצאת שם כלל. רק נדמה לנו, אנשי חצר המלך, שכולם מעריכים ומכבדים את המנהגים המקובלים עלינו. אם נסתכל שוב נראה כי חלק מן האנשים מוצאים אותם פוגעים ומעליבים. זוהי רק אשליה שיש כאן "מולדת", בעצם זהו אוסף של קבוצות החיות בגלות.

הצעותיהם של ממוכן והמן לטיפול בנגע-המיעוט-הגאה-בעצמו-ושמח-בזהותו, דומות מאוד זו לזו. שניהם מנסים להעביר את כעסם ועלבונם ממקרה פרטי אל עדה שלמה: ממוכן טוען שהמעשה של ושתי מייצג את הפוטנציאל ההרסני הקיים בכל עדת הנשים, והמן טוען כי התנהגותו של מרדכי מבטאת את הסכנה האפשרית הנשקפת מעדת היהודים.

בתגובה על נאומו הפתטי של ממוכן (אסתר, א', י"ד-כ'), שולח המלך הודעות אל כל הגברים אשר תחת שלטונו, ומנחה אותם "להיות כל איש שׂורר בביתו ומדבר כלשון עמו" (אסתר, א', כ"ב). הדיבור נתפס כאן כמקור של כוח, של שררה. בכדי להוכיח את שלטונו בבית, בכדי להפגין את כוחו וסמכותו על משפחתו, כל גבר צריך לדבר את שפתו שלו, בלי לתת פתחון פה לאישה שאיתו. קולה של האישה, לשונה ודבריה - אל להם להישמע, שמא עצם קיומם יסכן את מעמדו של הגבר שאתה ואת יציבות הממלכה כולה.

כניסתה של אסתר לסיפור מתרחשת על רקע גזרותיו של ממוכן. במשך חייה בארמון היא שותקת את יהדותה (אסתר, ב', י') עקב היותה אישה. היא מסתירה את זהות המיעוט היהודית שלה מתוך הכרה בסמכותו של מרדכי - הגבר במשפחתה, ומקבלת הצו המלכותי שניתן בעצת ממוכן.

לאחר מעשהו ההפגנתי של מרדכי והצו המלכותי להרג היהודים, עוברת אסתר מהפך: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי..." (אסתר, ד', ט"ו-ט"ז). היא פונה אל מרדכי באומץ ואפילו מצווה עליו – היא משתחררת כאישה מסמכותו הגברית עליה. היא גם מבקשת מן היהודים לתמוך בה במעשה של סולידריות ובכך מקשרת עצמה באופן מודע עם זהותה היהודית, אותה הסתירה עד עתה. ההתמודדות שלה בציר היהודי-נכרי, מקבילה, בנקודה זאת בעלילה, להתמודדות שלה בציר הנשי-גברי. כאישה, היא משמיעה את קולה, הגובר על קולו של הגבר שלצדה – מרדכי, וכיהודייה היא מבטאת את יהדותה, לפחות כלפי בני עמה.

מצוקתם של המיעוט היהודי בתוך הממלכה הפרסית ושל המיעוט הנשי בתוך העולם הגברי, נובעת ממקורות דומים והחלה להתגלות על פני השטח באופנים כמעט זהים, אך סופם של שני הסיפורים שונה בתכלית.

"...ויכתב ככל אשר צוה מרדכי... מדינה ומדינה ככתבה עם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אסתר, ח',ט').

האיגרות הנשלחות אל כל קצוות הממלכה לאחר מות המן מלמדות אותנו כי מאבקם של היהודים כמיעוט, להשמיע את קולם, הצליח: לא רק שהם שרדו את השנאה והאיום במוות, אלא שסוף-סוף גם שפתם נשמעת ולשונם מדוברת בין שאר לשונות העולם. זהותם העצמאית, שהונכחה בממלכת פרס כרעם ביום בהיר על ידי מעשהו ההפגנתי של מרדכי, מקבלת לגיטימציה מן ההגמוניה. היהודים זוכים להשמיע את קולם.

למרבה ההפתעה, אסתר אינה נזכרת באיגרות אלה, למרות שהיא זו שסיכנה עצמה למען מטרה זו והצליחה להשיגה. במקומה מופיע מרדכי כבעל הסמכות והשררה. אסתר היהודייה מצילה את עמה ומאפשרת למיעוט היהודי הכרזה גאה על זהותו העצמאית. כיהודייה, היא אינה צריכה להסתיר עוד את זהותה, אינה צריכה עוד לשתוק את עצמיותה.

אבל כאישה, לאחר שהשיגה כוח וסמכות בממלכה הפרסית, היא מאבדת אותו למרדכי, והוא זה הזוכה בטבעת המלך (אסתר, ח',ב'). אסתר האישה אינה עצמאית ונפרדת ואינה רשאית להשמיע את קולה ולדבר בשפתה. מאבקה של ושתי וניסיונה לעורר את ה"כלל" להבנה כי יש בתוכו קבוצה גדולה בעלת זהות שונה ונבדלת, אינו מצליח.

אסתר היהודייה ועִמה מרדכי, זכו להשמיע את קול המיעוט שלהם ולדבר בלשונם הייחודית.
אסתר האישה, ועִמה ושתי, עדיין לא.