לזכרה של רזי שנפלד לבית וינשל
                                                                           שנרצחה באכזריות על ידי בעלה 
                                                                           בי"ח סיון התש"ס
א

"אמר רב יהודה אמר רב : כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו."
[בבלי, פסחים סו ע"ב]

יוהרה היא רגש ממלא. אדם יהיר הוא אדם שכל כולו הוא ואין בלתו. כל בני האדם נבראו בצלם, וכל אחד מאתנו יחיד ומיוחד, עולם ומלואו. היוהרה מנכיחה תחושה זו כלפי עצמנו ומשכיחה את נכונותה לגבי אנשים אחרים: אני עולם מלא "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" [תהלים צ,ו], ואילו אחרים כחציר נדמים בעיני "בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש" [תהלים קג, טו].

מי מאתנו אינו אוהב לקבל מחמאות ולחוות תחושת ניצחון והצלחה? מי מאתנו אינו רוצה להרגיש ולו לרגע קטן את תחושת הכוח האדירה של מיצוי היכולת האישית? רגשות אלה, כל עוד אינם מלווים בזלזול או במחיקת כבודם של אחרים, כל עוד אינם מובילים להסתגרות בתוך תחושת העוצמה האישית אל מול אלה שנדמים כבלתי ראויים לנו, אינם בהכרח שליליים. היוהרה, מעבר לסיפוק העצמי המלא, דורשת גם שני אלמנטים נוספים: חוסר ספק מוחלט בעצמי ובכוחי, וחוסר עניין גמור בחברה הסובבת אותי.

אלמנטים אלה קשורים זה בזה: המקום שבו נמצא האדם היהיר הוא מקום של כוח מוחלט, זהו מקום של שלמות - כל ספק קטן עלול לפורר שלמות זו ולהחליש אותה. אם אני כה חזקה ומלאת עוצמה, אם אני כה שלמה ומלאה, אם אני עולם ומלואו, אינני זקוקה לשום אדם אחר בקרבתי. אם רק אפקח את עיני ואכרה את אזני לעולם הסובב, אם אפתח את לבי לאנשים אחרים מלבדי, אני עלולה אולי להיווכח כי יש להם משהו להוסיף או לחדש לי. מחשבה כזאת פוגמת ביסודה של תחושת השלמות שלי, ומשלחת בה את נגע הספק.

מכאן שאדם יהיר הוא אדם בודד: אין הוא נזקק לאיש ואינו יכול להתחבר עם שום אדם, שכן התחברות משמעה כבוד הדדי והערכת הזולת כראוי להקשבה, התחברות משמעה נתינת מקום לביטוי עצמי של האחר וסובלנות לדבריו. התחברות משמעה פינוי מקום בתוכי לאדם אחר, אדם יהיר אינו יכול לפנות מקום בתוכו למישהו זולתו. גם לא לאלוהים.

הכעס גם הוא ממלא. כשאני כועסת אני צודקת ואין עוד צודק מבלעדי. ברגע בו אקשיב לאחר ואבין במקצת את כעסו או עלבונו, כבר איבדתי מעט מכעסי אני והנחתי מידי כל הצדקה לרגשותי.
הכוח הטמון בכעס גדול מאוד - זהו הכוח המוסרי של הצודק היחיד. בעלבון יש חולשה, כשאני מודה כי נעלבתי אני מגלה לעולם את נקודת התורפה שלי, את חוסר בטחוני בעצמי. אם נעלבתי סימן שאיני חזקה מספיק. לכן רובנו מעדיפים לכעוס מאשר להיעלב. אבל, לכעס ולעלבון תכונה משותפת - שניהם משרתים אותנו במלחמתנו הצודקת. גם הכעס וגם העלבון הם מִבצרנו כצודקים, מי יכול לנו מול עלבוננו או כעסנו? ההרגשה שאחרים טועים ובטעותם פוגעים בנו, אינה נעימה, אולם התבצרות מאחוריה לאורך זמן נוסכת בנו ביטחון וכוח הצדק נמצא אצלנו בלבד! והצדק כידוע הוא מקור כוח.

אולם, הצדק הוא גם עיוור. בכדי להיות צודקת באופן אבסולוטי עלי להיות עיוורת לעולם הסובב אותי, לרגשותיהם של אלה המתמודדים מולי. כשאני בוחרת לכעוס ולהתבצר בכעסי, אני בוחרת בעיוורון לגוני אמיתות שונים מן הגוון שלי, אני בוחרת בחֵרשות לכל צליל של פיוס. איני מעונינת בכל מה שעלול להתפרש כצדקתו של האחר, איני רוצה לשמוע את עלבונו או לראות את כעסו. אני רוצה להיות צודקת לבד. זהו מקור כוחי, זוהי עוצמתי.

ב

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרַצֶה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה
שמֵתו מֻטָל לפניו" [משנה אבות פ"ד מ"יח]

שני מצבים אין בהם תועלת לדעת רבי שמעון: ריצוי אדם בשלביו הראשוניים של כעסו וניחומו בשלבים הראשוניים של אבלו. הדמיון ביניהם ברור: חוסר היכולת הרגעי של הכועס והאָבל להיות קשובים באמת לאדם אחר. שניהם רוצים באותו הרגע לשקוע אל תוך עצמם ולמצות את רגשותיהם עד תום. שניהם יזדקקו עוד לדברי ריצוי וניחום ואין כאן ניסיון לוותר על חובתנו לנסות ולהתקרב אליהם, רק לדחות אותה במעט. שלב ראשוני של כעס הגורם לאדם לאבד קשב, סבלנות וסובלנות, הוא כמעט הכרחי, כמו אבֵלות ראשונית המנתקת את האדם מן העולם החיצון, אולם יש חשיבות ביציאה מתוך בועת הכעס ובהתחברות מחודשת עם החיים. יציאה כזו אינה פשוטה, שכן בועת הכעס אינה רק מרחיקה וחוצצת בינינו לבין העולם, היא גם מגינה עלינו מכל ספק קל בצדקתנו וחוסכת מאתנו התמודדות עם האחר.

זהו הדמיון בין היוהרה והכעס: שניהם ממלאים את האדם ואינם מותירים בו מקום לתקשורת עם העולם. הם דורשים ריכוז מלא ושלמות כה כוללת עד שאין הם מאפשרים לאדם לפקוח עין ולכרות אוזן להתרחשויות סביבו. הכעס אינו נותן מקום לראיית גווני הגוונים של האמיתות השונות והיוהרה אינה מאפשרת הקשבה לקולות נוספים זולתי קולי אני. ראייה מורכבת וקשב צלול הם בסיסן של החכמה והנבואה, לכן אין הן מתקיימות באדם יהיר או כועס.

ג

"ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמם אשר בכפיהם. מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד. וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו."
[יונה ג,ח - ד,א]

אנשי נינוה מתחילים בתיקון של מעשיהם הרעים: הם מבקשים מחילה על חטאיהם ומכירים בכוח שלטונו של אלהים בעולם. ואלהים סולח. הוא מוכן לוותר על תכניותיו המקוריות, למחול על כבודו, ולא להשמיד את עירם. ויונה כועס. גם אלהים כעס בהתחלה, מתוך כעסו הגדול רצה להפוך את נינוה ולהרע לאנשיה. אבל, אלהים לא התעטף בבועת כעסו, ולא ניתק עצמו מן העולם. הוא נשאר קשוב לאחר, לפוגע, למכעיס, ולכן ראה את מעשי התשובה של אנשי נינוה, הקשיב לזעקותיהם ולבקשת המחילה שלהם וסלח. ויונה עדיין כועס. יונה לא מבין את אלהים. הוא אינו מקבל את רחמיו על נינוה ורואה בהם סטייה מן האמת המוחלטת: לא "רב חסד ואמת" הוא קורא לו אלא "רב חסד ונחם על הרעה" [יונה ד, ט]. כעסו של יונה מונע ממנו להבחין בדקויותיו של העולם, בגוני-גוניה של האמת, מונע ממנו להקשיב לרחשי ליבם של אנשי נינוה ולקול זעקתם. יונה אינו מוכן לסלוח ואינו מוכן שאלוהים יסלח. הוא מעדיף אלוהים כועס אבל צודק, אלוהים של דין וחרון מאשר "אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" [יונה ד, ב]. כעסו של יונה מונע ממנו להיות נביא, ולכן הוא מנסה לברוח משליחותו, כעסו של יונה מונֵע ממנו לסלוח ולהבין את משמעותו האדירה של מעשה התשובה.

ד

"מאי מצלי [מה מתפלל הקב"ה]? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מידותי, ואתנהג עם בני במידת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין."
[בבלי, ברכות ז' ע"ב]

כאשר אלהים מתפלל, ומבקש על עצמו, מה בקשתו? להיות רחום וסלחן, לתת למידת הרחמים להאפיל לפעמים על מידת הדין, להיות מסוגל לעיתים לסטות מן האמת המוחלטת והצודקת, להצליח לצאת אל מחוץ לחומת הכעס הבצורה ולקבל את תשובתם של החוטאים.

האלהים שאני מגדירה לעצמי הוא האדם שהייתי רוצה להיות. ההזדהות שלי עם רצונו של אלהים לפעול מתוך רחמים, הכרחית למעשה התשובה שלי. אם איני מוכנה לקבל את תשובתם של חוטאים, פוגעים ומכעיסים, כיצד אוכל לדרוש מחילה לעצמי? הכעס והעלבון, כמוהם כיוהרה, ממלאים את האדם ואינם משאירים בו מקום לאף אחד אחר : לא לאדם ולא לאלהים. אם אצליח לפורר את חומת צִדקתי ולהטיל בה קצה צילו של ספק, אם אצליח לנפץ את בועת כעסי המגוננת, אולי אוכל להיות קשובה באמת לאנשים סביבי, אולי אבחין בקולות אחרים זולתי. היכולת שלי למחול לפוגעים בי תהיה צעד ראשון במסעי אל אלהים, תחילתו של מעשה התשובה שלי.