כיצד לצקת משמעויות חדשות אל תוך ט”ו בשבט – החג שהפך במדינת ישראל המתחדשת לחג נטיעות בלבד, כמעט חגם של ילדים בלבד?

בשאלה זו התלבטו בתי-ספר ומוסדות חינוך רבים בקיבוצים, במושבים ובערים ובתוכם גם התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. מתוך רצון לשלב את אהבת הארץ והמורשת היהודית העירו כל אלו את 'תיקון ט”ו בשבט' מ'תרדמת החורף' שלו תיקון אותו יסדו המקובלים, תלמידי האר"י בצפת, במאה ה- 16.

כידוע, יסודו המסורתי של ט”ו בשבט כפול: מצוות הנטיעה כפי שהיא מופיעה בתורה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא י"ט, כ"ג), והדגשתם של חז"ל את חשיבות הנטיעה במאמרם הידוע (לפי אבות דרבי נתן) "רבן יוחנן בן זכאי אומר: אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא – נטע את הנטיעה ואחר כך צא וקבלהו", מחד-גיסא. היות חמישה עשר בשבט היום הקובע בתשלום מעשר האילן לבית המקדש – כל פרי שהחל בגידולו לפני ט”ו בשבט שולם עליו המעשר בשנה הקודמת, ופרי שהחל בגידולו לאחר ט”ו בשבט, שולם מעשרו רק בשנה שלאחר מכן – מאידך-גיסא. על שני יסודות אלה נעשה ראש השנה לאילנות (משנה ראש השנה א' א) לחג של נטיעות. ברבות הימים, רק לאחר החורבן והליכת רוב העם לגלות, הפך ט”ו בשבט, יום התשלום ההיסטורי של מעשר פרי האילן, ליום הזיכרון לעצי הפרי שהיו גדלים בארץ ישראל - יום שבו נהגו בני הגלויות לטעום מפרי הארץ ולספר בשבחי ארץ הבחירה ופרות האילן שלה.

מימד חדש קיבל ט”ו בשבט עם הנהגתו של 'תיקון ט”ו בשבט' על ידי המקובלים בצפת. כפי שנהגו לערוך 'תיקון' ליל שביעי של פסח, ליל שבועות ועוד – כדי לחדש את משמעות החגים הללו – כך נהגו לגבי ט”ו בשבט. במרכז כל ה'תיקונים' עמדו לימוד המשותף וקריאה במקורות המסורתיים השונים. אלא של'תיקון ט”ו בשבט' נוספו עניינים אחרים. לאחר שהעם רחק מאדמתו במשך דורות, נוצרה  השאיפה לחדש את הקשר בין הארץ ליושביה, להביא לאיחוד העם עם הטבע בגוף וברוח. ט”ו בשבט נבחר לחדש בו שאיפה זו. ראש השנה למעשר האילן נחוג אצל המקובלים באכילת פירות האילן ועיסוק בדברי תורה אודותם.

ה'תיקון' במהדורתו הראשונה הופיע בספר 'חמדת ימים', המיוחס לנתן העזתי, ודבריו נדפסו מאוחר יותר בחוברת מיוחדת ל'תיקון ט”ו בשבט' בשם 'פרי עץ הדר'. לפי המתואר בספר זה, התאספו המקובלים אור לט”ו בשבט בבית המדרש סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בצמחי ריח.  על השולחנות כדי יין לבן ואדום: היין הלבן מסמל את התנומה והשלכת המתחילות בעולם הצומח בט”ו באב; ואילו היין האדום מסמל את התעוררות הטבע, הפריחה וגידול הצמחים, עם התחזקות החמה בעונה המתחילה בט”ו בשבט.

לאחר קריאה של שלושה-עשר פסוקים מתוך התנ"ך – על הארץ, תנובתה, פירותיה וצמחיתה,  ועיון בלמוד ובזוהר, נאמרה תפילה מיוחדת ולאחריה שתו כוס יין לבן. בין כוס יין אחת לשניה נאכלו פירות שונים מפרי הארץ, ואילו היין הלבן הלך והאדים מכוס לכוס, עד שבכוס הרביעית היה היין אדום לגמרי.

את הרעיון המקורי הרחיב ושכלל ר' חיים ויטל. בספר 'עץ חיים' הוא מדגיש, כי ישנו סדר קבוע ומדויק באכילת הפירות, ולכל סוג משמעות משלו ועולם משלו. באכילת הפירות עולים במדרגות העולמות השונים, שמהם מורכב העולם בו אנו חיים. העולם הראשון – עולם העשייה – מסומל על ידי פירות נקלפים, שתוכם נאכל. העולם השני – עולם היצירה – מסומל על ידי פירות שחיצוניותם נאכלת ותוכם נזרק. הגבוה שבעולמות – עולם הבריאה – מסומל על ידי פירות הנאכלים בשלמותם ואין בהם פסולת. לדעת ר' חיים ויטל, שתיית היין הלבן והאדום, המקובלת בט”ו בשבט, מסמלת את המאבק בין החורף הלבן ובין הקיץ האדום. תוך כדי שתיית לבן, ההולך ומאדים, אנו עוברים מחורף לאביב, אך גם מחורף העם אל אביבו המחודש.

'תיקון (סדר) ליל ט”ו בשבט', הלך והתפשט בתפוצות ישראל. יחד עם תורת הקבלה הגיע הסדר לארצות גולת ספרד השונות, ויחד עם תורת החסידות הגיע גם לארצות אשכנז. גורלו של סדר זה כגורל תורת הקבלה – כתורה יהודית מעשית. עם היעלמותם של קהל המקובלים, ששוב לא מצאו תלמידים חדשים, חדלו התיקונים השונים להתקיים, ובאותן גלויות שבהן הוא עדיין מנוהל, נושא התיקון אופי של 'מצוות אנשים מלומדה'.

אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת היוו תחילתו של תהליך חידושו של תיקון ט"ו בשבט הקבלי בחברה הישראלית. כחצי תריסר אנשי חינוך מתחום היהדות, בסמינר הקיבוצים ובסמינר אורנים, בנאות קדומים ובקק"ל, החלו לחדש את התיקון. בתנועה ליהדות מתקדמת היה החתום על מאמר זה מי שיזם וחגג בפעם הראשונה את תיקון ט"ו בשבט בשנת 1975, יחד עם חוג הנוער הירושלמי. רק עם חלוף החג הובא הנושא לידיעתם של רבנים ואנשי חינוך אשר ביקשו מידע על הרעיון החדש-ישן. בשנים לאחר מכן הכה הרעיון גלים אט אט. בתחילת שנות השמונים ואחר כך גם בשנות התשעים יצרו רבנים ומחנכים טכסטים נוספים. נזכיר כאן את תיקון ט"ו בשבט שחבר הרב מוטי רותם עבור קהילת אור חדש, את התיקון שחובר בקבוץ יהל, את התיקון שערך גלעד קריב עבור פורום הצעירים, את התיקון שיצר הרב מאיר אזרי לבית דניאל, ועוד. באותה תקופה החל משרד החינוך גם הוא להוציא לאור תיקוני ט"ו בשבט. מה רבה הייתה שמחתנו, בתנועה, בראותנו כי חלק נכבד מהביבליוגרפיה לחוברות ממלכתיות אלו, שערך יואל רפל, מקורו ביצירות התנועתיות.
    
כאמור, בשלושים וחמש השנים האחרונות, החל 'תיקון ט”ו בשבט' לתפוס מקום של כבוד בהווי היום המיוחד הזה של לוח השנה העברי. אלה אשר לא הסתפקו בחג של נטיעות לתלמידי בית ספר, או בסתם יום של חול, חפשו תכנים חדשים ומחודשים לחג. בבית היוצר של מוסדות לימוד שונים, קהילות דתיות, קיבוצים ומסגרות אחרות המחפשות משמעות רלבנטית למסורת היהודית, יצקו יין חדש בקנקן ישן. על יסוד 'תיקון' המקובלים נוצרו 'תיקוני ט”ו בשבט' חדשים. מהדורות רבות של 'סדר ט”ו בשבט' או 'תיקון ט”ו בשבט' קיימות היום. אלה זרקו את הקליפה ונהנו מן הפרי – ויתרו על רעיונות, סמלים ומקורות שמשמעותם אבדה עם השנים, ויצרו על בסיס ישן דפוסים חדשים לחגיגת החג. אחת הדוגמאות היפות לתוכן חדש בתיקוני ט"ו בשבט היא ההידרשות לנושא האקולוגיה. בדור האחרון גברה ההתיחסות בציבור לנושא ולכן נכון היה להתייחס אליו גם בטקס העוסק כולו בקשר ההדדי שבינינו ובין הצמחיה והטבע. לכן ממדרש אקולוגי יחיד שהופיע במהדורות הראשונות התחזקה המגמה לעסוק בנושא. שיאה של היצירה בתחום זה היא וידוי אקולוגי פרי עטו של הרב מוטי רותם, הבנוי כדוגמת הוידוי של יום כיפור. כך, בחגיגת ט”ו בשבט בת זמננו, אנו שבים אל הרעיון המקורי של המקובלים בצפת: עיסוק בדברי תורה המדברים בשבח עצי ארץ ישראל ופירותיהם, תוך אכילה מהם ושתיית 'ארבע כוסות' –בהנאה גשמית ורוחנית כאחד. הישן מתחדש והחדש מתקדש.