חודש כסליו מסיים את "תקופת תשרי", השליש הראשון של השנה העברית ולוקח אותנו הישר אל החורף ואל היום הקצר ביותר בשנה. החלוקה של לוח השנה העברי לארבע "תקופות" אינה ייחודית ללוח השנה העברי, היא משותפת לתרבויות רבות ונעשית על ידי חציית השנה באמצעות שני צירים: האחד מחבר בין שני ימי השיוויון (equinox), האביבי והסתווי, שבהם הלילה והיום שווים באורכם; וציר שני (solstice) המקשר בין ימי הקיצון, היינו בין היום הארוך ביותר בקיץ ובין הלילה הארוך ביותר החורף. שני הצירים חוצים זה את זה ומחלקים את השנה לארבע תקופות, בנות שלושה חודשים כל אחת.

קיצון, שיוויון וארץ ישראל

בהעדר גופי מים גדולים, נהרות ואגמים, ארץ ישראל זקוקה לגשמי ברכה כדי להרוות את אדמתה, כדי שעץ השדה יתן את פריו והארץ את יבולהּ. חלוקה זו מצוינת על ידי ציר ימי השיוויון החוצה את השנה הארץ ישראלית ומחלק אותה לעונה גשומה ולעונה שחונה. שתי התקופות מתחילות בחג מרכזי: סוכות בסתיו ופסח באביב. שני החגים דומים זה לזה בעניינים רבים ובין היתר בכך שהם נחגגים במשך שבעת ימים. לחלוקה לפי ציר ימי השיוויון יש גם ביטוי ליטורגי – בחורף, החל בשמיני עצרת, מזכירים את הגשמים ואומרים במסגרת תפילת העמידה: "ברוך... משיב הרוח ומוריד הגשם" ואילו בעונה השחונה, החל בחג האביב הוא פסח, אומרים: "ברוך... מוריד הטל".

הציר השני, זה המחבר בין ימי הקיצון, מרכזי פחות במסורת ישראל אבל גם הוא בא לידי ביטוי טקסי: חג החנוכה נחגג בסוף חודש כסליו, בסמוך ליום הקצר ביותר בשנה. אין לנו אמנם בתרבותנו חג המציין את יום הקיצון הקייצי אבל ידוע על חג קדום שהתקיים במזרח בחודש תמוז, בסמוך ליום הארוך בשנה (יחזקאל ח, 15-14). הממדים האליליים הקשורים בעונות השנה ובכוחות הטבע של חגים קדומים המקבילים לפסח, סוכות וחנוכה הומרו במסורת היהודית המונותיאיסטית, ולא נודע כי באו אל קרבם, ואילו החג הפגאני שנחגג בתמוז נעלם. אבל גם זה באופן זמני - לעתיד לבוא, קבע הנביא זכריה, יהיו ימי האבל הקייציים, י"ז בתמוז וט' באב, המסמנים את חטא העגל ואת חורבן שני בתי המקדש, "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח, 19), וכך בתקופה גאולית עתידית יוחזר גם החג הקייצי אל לוח השנה העבריים.

בנקאוּת קוסְמית

מדרש ציורי מתאר את מערכת היחסים השמיימית בין היום והלילה בארבע תקופות השנה כמערכת "בנקאית" של מתן הלוואות ופריעתן:
מן תקופת טבת עד תקופת ניסן - הלילה פורע ליום;
מן תקופת ניסן עד תקופת תמוז - היום לוה מן הלילה,
וכמה פורע זה לזה ולוה זה מזה? אחד משלשים בשעה;
ומן תקופת תמוז עד תקופת תשרי - היום פורע ללילה;
ומן תקופת תשרי עד תקופת טבת - הלילה לוה מן היום.
נמצא בתקופת ניסן ותשרי אינן חייבין זה לזה כלום (מדרש תהלים יט, ח)
סכום ההלוואה והפירעון בבנק ההלוואות של תקופות השנה שווה – "אחד משלושים בשעה", היינו שתי דקות ביום. והוא מתפקד בסדר מופתי ובשקט – "ואין אחר שומע ביניהם, ואין מדיינין כבני אדם" (שם). חודש כסליו, החותם את "תקופת תשרי", שבה הלילה "לווה" מן היום, מוביל אותנו אל היום הקצר ביותר בשנה - מכאן יתחיל הלילה לפרוע ליום את חובו והיום יתארך.
הבנקאות השמיימית מתקיימת אולי ב"אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים", כלשון הפסוק שעליו מבוסס המדרש, אבל בחיי בני האנוש, התקצרות הימים והתארכות הלילה מעוררת לא אחת אי נחת ואף חרדה שמא העולם חוזר בהדרגה לתוהו ושמא הבריאה נפרמת לאיטה. הדבר היה נכון בוודאי בתקופה העתיקה, שבה התקצרות הימים והחושך היו מוחשיים יותר מאשר בימינו, שבהם בידינו להקיף את עצמנו באור מלאכותי. אבל גם בתקופתנו, עתירת הנחמות האלקטרוניות, הימים האלה "עם הענן ועם הרוח המיילל" עשוים לעורר מחשבות נוגות ושאלות קיומיות.


שמא העולם חוזר לתוהו ובוהו?!
מסורת מדרשית אחרת מתארת כיצד התמודד אדם הראשון לנוכח התקצרות הימים והתארכות הלילות, תופעה המגיעה לשיאה בסוף כסליו:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים.
עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה.
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך
אמר: מנהגו של עולם הוא!

הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן (בבלי, עבודה זרה ח, ע"א).
לפי המדרש, אדם הראשון חש שבגלל חטאיו ("בשביל שסרחתי") העולם מתקצר והולך וסופו שתיפָּרם הבריאה והוא ישוב לתוהו. החרדה הקיומית שלו גרמה לו לפשפש במעשיו ולעשות תשובה, וכשראה שהיום מתחיל להתארך, הסיק מכך שנשמעו תפילותיו. כאות וכזיכרון להיענות תפילותיו, הלך אדם הראשון "ועשה שמונה ימים טובים" וקבעם לדורות. לסיפור הזה יש אופי אגדי מובהק אבל הוא חושף מצוקה אנושית אמיתית ומעניק טעם קדום לחג החנוכה, טעם שקדם הן לסיפורו של יהודה המכבי והן לסיפור נס השמן. ואכן תרבויות רבות חוגגות חגים הקשורים באור, בחום או באש בזמן הזה של השנה, החושך והקור גורמים לצורך במעין אישור ותקווה להיוולדות המחודשת של השמש. לא יהיה זה מופרך לסבור שהמכבים "גיירו" חג שהיה קיים במרחב התרבותי שלהם, ואשר התאפיין ככל הנראה בהדלקת נרות, משואות ולפידים, והפכו את הדלקת הנרות למצווה העיקרית של החג.

והנה דווקא חג זה, המתייחס לחושך ולקור, להתקצרות הימים ולתקווה לחזרת אור השמש, הוא החג הביתי ביותר בלוח השנה. התשלומים השמימיים ההדדיים של היום והלילה הופכים למטבעות דמי החנוכה שמקבלים הילדים, הגעגוע לאור מקבל ביטוי בנרות החג המרצדים על החלון. הרוחות והגשמים שבחוץ מיתרגמים לטיגון לביבות, לניסיונות הזרקת ריבה לסופגניות ולהצטנפות בחיק המשפחה.

בחג המשפחתי הזה אנו מוזמנים לחשוב על חילופי הזמנים בטבע ולהרגיש הכי בבית בעולם.

המאמר פורסם לראשונה באתר בית אביחי