'יענך ה' ביום צרה' (תהילים כ). היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרֵב וקרבנות בטֵלין בעונותיהן של ישראל והיה מצטער על ישראל, ואמר (הקב"ה): בשעה שהצרות באות על ישראל יעמדו לפני באגודה אחת ויאמרו לפני סִדרי סליחה ואני עונה אותם. (סדר אליהו זוטא, סוף פרשה כג).

חשבון נפש, היטהרות והתכוונות הם מן המעשים העומדים ביסוד סדר היום של אדם דתי, העומד בתפילה מול בוראו. אחד הביטויים המזוקקים והמרוכזים של אלה הן הסליחות.

הסליחות הנן סדרי התפילות, פיוטים ופסוקים, אשר עניינם התוודות על החטאים, בקשת סליחה, עשיית תשובה וגם אִזכור של סבל העם ושל ייסורי הגלות והבעת תקווה לגאולה ולשיקום הברית שבין העם ואלוהיו. הסליחות נאמרות בימי תענית ובאירועים שונים במהלך השנה. בצורתן הן נבדלות זו מזו והמשותף ביניהן הוא תוכנן והנושאים המרכזיים שבהן הן עוסקות.

המונח 'סליחות' סתם, מכֻוון לסדרים המיוחדים הנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם. למעשה, זהו הריטואל הבולט ביותר והמשמעותי ביותר הקשור בהכנה האישית והקהילתית של האדם מישראל בעשרת ימי תשובה לקראת יום הכיפורים. הן מעניקות לממד של הרהור, חשבון נפש ותשובה המאפיינים את הימים הנוראים, משקל מיוחד של מעשה מתמשך.

שעת אמירת הסליחות שונה מעדה לעדה. בקהילות רבות יוחד להן הזמן שלאחר חצות הליל או אשמורת הבוקר לפני תפילת השחרית. זהו זמן של עמידה על הסף שבין ממשלת הלילה לממשלת היום, זמן המשקף את הלך רוחו של האדם העומד מחוץ לסאון חייו, בתחושה עמוקה של קדושה קֵרבה ויִראה לפני בוראו, ואולי אף מסייע ביצירת הלך רוח זה. שעות אלה שלפני הזריחה נחשבות שעות רצון, שבהם מושלים רחמיו של האל.

תחילתו של מנהג אמירת הסליחות באופן ממוסד, היא בימי הגאונים המוקדמים (המאות ה- 7 – 8), בתקופה זו נהגו לומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה, ומאוחר יותר הורחבה מסגרת זמן אמירת הסליחות לימים שלפני ראש השנה. נוסח הסליחות שהיה בתחילה, כצפוי, קצר והכיל בעיקר פסוקי מקרא, התמלא והתעבה. 

עם הדורות התעשרו תפילות היסוד המרכיבות את סדר הסליחות בפיוטים, היינו בשירה דתית אומנותית ואישית, הבנויה לפי חריזה ומשקל, שהשתבצה בתוך נוסח תפילות היסוד כמו גם בסליחות. במשך הזמן דחק הפיוט המהודר, האישי ובעל העוצמה הריגושית את הפסוקים. הללו צומצמו במקרים רבים, ובתודעת המתפללים נעשה הפיוט עיקרי ומשמעותי יותר. במרוצת הדורות שוקע סבלם של ישראל, הרדיפות שידעו ותקוות הגאולה שלהם לתוך סדרי הסליחות. עד לימי הביניים המאוחרים נאמרו הסליחות על פי מסורות שבעל פה. מאז ואילך יש בידינו סדרי סליחות כתובים, המשקפים את המסורות של העדות השונות.

בלב סדר הסליחות עומדות – הן מבחינה תוכנית והן מבחינה היסטורית – שלוש עשרה המידות, י"ג מידות החסד של הקב"ה, שאותן קרא בפני משה, כשעלה להר סיני בפעם השניה לקחת את לוחות האבנים:

"ויעבֹר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת: נֹצר חסד לָאלפִים נֹשֵׂא עַוֹן וָפשַׁע וחַטָאָה ונַקֵה"
                                                                          (שמות לד, ו-ז)

על פי מסורת חז"ל, הקב"ה לימד את משה את המידות ככלי שדרכו יכול העם לזכות במחילה.

"ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד) – אמר רבי יוחנן: אלמלא מִקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כִּשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני בסדר הזה: ואני מוחל להם......
אמר רב יהודה: ברית כרוּתה לשלוש עשרֶה מידות שאינן חוזרות ריקם שנאמר: 'הנה אנכי כֹּרת ברית'.
                                                 (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה דף יז, עמוד ב)

אמירת שלוש עשרה המידות דומה מבחינות מסוימות לאמירת מנטרה – עצם אמירתן מביאה למחילה, שהרי: "ברית כרוּתה לשלשׁ עשרֶה מִידות שאינן חוזרות רֵיקם". ואכן, כשאומר משה את המידות בפני הקב"ה הזועם על תגובת העם על דברי המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, מתרצה האל ומשיב לו: "סלחתי כדבריך" (במדבר יד, כ).

לאחר אמירת שלוש המידות בא הווידוי, שדורש מן המתפלל את כל כוחות הנפש שלו. אין הווידוי יפה מבלי כוונה עמוקה של אומרו. בכך הוא שונה מן האופי האוטומטי-כביכול של שלוש עשרה המידות. בסדר הסליחות נכלל רק אחד משני נוסחי הוידוי, השזורים בתפילת יום הכיפורים. זהו וידוי המכונה 'אשמנו' או ה'וידוי הקצר'. בטקסט זה נמנים בלשון רבים חטאים שונים הנאמרים בסדר אלפבאתי מא' ועד ת' והאמורים לייצג את ספקטרום החטאים שבהם עלול ללקות אדם. הקהילה כולה נתפשת כאחראית לכל חטא מוסרי שביצע אחד מחבריה ולכן כל מתפלל מונה את כל החטאים, גם את אלה שלא ביצע בעצמו.

המנהגים הקשורים באמירת הסליחות מגֻוונים ושונים מעדה לעדה ומקהילה לקהילה. האשכנזים מתחילים באמירת הסליחות במוצאי השבת בשבוע שלפני ראש השנה, ואילו הספרדים ובני עדות המזרח, מתחילים את אמירת הסליחות בראש חודש אלול. לפי המסורת ביום זה עלה משה להר סיני לקבל את הלוחות בשנית. לפי מנהג זה ממשיכים את אמירת הסליחות במשך ארבעים יום קודם ליום הכיפורים, כנגד הימים שבהם עמד משה על ההר עד שקיבל את לוחות האבנים ואת התגלות שלוש עשרה המידות. בכל המנהגים אומרים סליחות רק בימי חול, ולאורך עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים.

חילוק נוסף בין עדות ישראל הוא, שבני עדות המזרח נוהגים לומר נוסח קבוע של הסליחות בכל הימים, לעתים מוסיפים מעט בעשרת ימי תשובה, ואילו האשכנזים נוהגים לומר בכל יום פיוטי סליחות אחרים, תוך שמירה על מסגרת קבועה. קצרה היריעה מלעסוק בעוד חילוקים מעניינים בין קהילות ישראל, המתעניינים יפנו אל חומר הקריאה הנוסף המצוין כאן.

להלן פירוט קצר של מבנה סדר הסליחות האשכנזי המסורתי: מתחילים באמירת "אשרי יושבי בתיך" וחצי קדיש, ממשיכים בחטיבה נרחבת של פסוקים שעניינם בדרך כלל תיאור שבחוֹ של האל ותהילתו, והם לקוחים ברובם מתהילים. כאן מובא פיוט סליחה המשתנה מיום ליום ואחריו "אל ארך אפיים" ושלוש עשרה מידות שהן לב ליבו של סדר הסליחות, הנאמרות מספר פעמים במהלך הסדר כמו בתפילות יום הכיפורים. אחריהן מוסיפים עוד לקט פסוקים, שהדגש בהם הוא על ההבטחה שנתן הקב"ה לעמו ופיוטי סליחות. פותחים את ארון הקודש, אומרים פיוטים וביניהם את "שמע קולנו". החלק הבא הוא הווידוי. אחר כך נאמרים עוד פיוטים וליטאניות. כמו כן, נאמרות תפילות קצרות בארמית, שהן בבחינת תחנון. מסיימים את סדר הסליחות בקדיש שלם. לסיכום, המבנה המסורתי של הסליחות האשכנזיות הוא: פתיחה, פיוטי סליחות, וידוי, תחנון וסיום.

יום הכיפורים הוא יום נורא וקדוש. ללא הכנה מעמיקה ויסודית של הלבבות, אי אפשר היה להתמודד עם מכלול משמעויותיו. אמירת הסליחות היא בבחינת תהליך חינוכי שמטרתו היא לכוון את המתפללים לקראת היום הגדול ולסייע להם בהיטהרות וחשבון הנפש, כמו גם לחוש בנוכחותו הקרובה של האל בימים מיוחדים אלה.

האופי המיוחד של ריטואל הסליחות, העובדה שסדר הסליחות אינו שייך באופן מלא לתפילות הקבע והחובה בישראל, צורתו ותכניו שידעו התפתחות ניכרת במרוצת הדורות ומידת גיוון מנהגי הסליחות בין קהילות ישראל כל אלה מותירים כר נרחב ליצירתיות ולעשייה ליטורגית הן במסגרת קהילתית והן במסגרת אישית, ואידך זיל גמור.
 
ברצוני להודות בחום למוריי ד"ר חננאל מאק וד"ר יהוידע עמיר על הערותיהם המועילות למאמר זה.

קריאה נוספת

• י' אלבוגן, תולדות התפילה והעבודה בישראל, תל-אביב תשל"ב, עמ' 173-165. 
• א' יצחקי, "זמן אמירת הסליחות המנהגים וטעמיהם", מורשתינו י (תשנ"ו) עמ' 206-199.
• ד' גולדשמיט, סדר הסליחות, ירושלים תש"ל, בעיקר עמ' 23-5.
• י' היינמן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, ירושלים תשכ"ו, עמ' 97-95.
• י' יעקובסון, נתיב בינה, תל-אביב, חלק ה, עמ' 45-29.
• ע' אבן-ישראל שטיינזלץ, הסידור והתפילה, ירושלים תשנ"ד, חלק ב' עמ' 104-103.
• N. Scherman & M. Zlotowits, The Complete ArtScroll Selichos, New York 1992, xix – xxiii . 

עיינו גם בערך 'סליחות' באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה.