בספרו של אומברטו אקו "שם הורד" עוסקת העלילה במסה נעלמת של הפילוסוף אריסטו, שדנה בהומור. נזירים ודמויות עסיסיות אחרות המאכלסות מנזר בימי הביניים מתים בזה אחר זה, עד שמתברר בסוף שאיש דת קנאי הורג אותם, כדי שתוכן החיבור של אריסטו לא ייוודע. וכל כך למה? כי היכולת לצחוק נתפסת כאיום ישיר על האמונה באל הנורא והאיום. ההומור חותר תחת כל שלטון, מערער את יסודותיו ומחליש כל כוח אבסולוטי. ואולי ראשית המהפכה המודרנית אינה בספקנות המהוללת, אלא במה שקדם לה – הצחוק החופשי, שנגדו היה הנזיר של אקו מוכן להילחם עד מוות?
"הכרת המגוחך מקנה חירות לאדם, פוטרת את 'האני הפשוט' שלו מזיקת שעבודו של העולם, הכופת אותו תחתיו". קביעתו של דרויאנוב, בעל ספר הבדיחה והחידוד, מעמידה את הגיחוך אל מול כל תשובה גורפת, כל הסבר מקיף.
ובאמת, כמה רגעים מצחיקים נזכרים בספר הספרים, ספר האמונה האולטימטיבי? איפה צוחקים בתנ"ך? אולי מיעוט ההומור בתנ"ך מצביע על שתי חלופות: מחד גיסא - אמונה באל בורא העולם, ומאידך גיסא - שמירת הזכות לחייך, לגחך, ללגלג, לצחוק? אולי עלינו לבחור בין הקומדיה לבין התאולוגיה ?
מן המפורסמות היא כי האל אינו ממלא תפקיד מפורש במגילת אסתר. הוא אינו מוזכר. תהפוכות העלילה אינן מיוחסות לו. הוא אינו גיבור הסיפור, ואף לא הכוח שברקע. אירועים בלתי סבירים ואבסורדיים בעליל מתרחשים, ואין דמות אחת בסיפור המציעה לייחס אותם לבורא העולם. הווי אומר: האל, לא רק שהוא נעלם במפורש מהמגילה, אלא הוא נעלם גם במישור הרעיוני.
היעדרות זו מאפשרת ומגדירה סוג של הומור המאפיין את מגילת אסתר. הרי כשהמספר המקראי מעגן את הנרטיב שלו בחסדי האל, אין כבר הרבה מקום לחיוכים. החיוך נוצר בהיבט האנושי. ההומור הפשוט והזול נסוב סביב חולשתו וטיפשותו של האחר, ואילו הצחוק העמוק יותר נובע מהכרת האדם בחולשותיו הוא, בטיפשותו שלו עצמו. בשני המקרים, מדובר בהומור שלא בחסות הקדוש ברוך הוא.
כאן המקום להזכיר את המעשה ממסכת מגילה (ז', ע"ב) שבו רבה ורבי זירא מבלים יחד בסעודת פורים, ובעיצומה - עקב שתיית יתר - רבה הורג את עמיתו. למחרת הוא מבקש עליו רחמי שמים ומשיב אותו לחיים. כעבור שנה, רבה מזמין שוב את חבֵרו לבילוי דומה, ורבי זירא עונה לו: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא! לא בכל שעה ושעה מתרחש נס!
הרבה רבדים למעשה המופלא והמשונה הזה, אבל כמדומני שלא עמדו על הקשר בינו לבין מגילת אסתר, שביסוד סעודת הפורים. הרי משפט המחץ של הסיפור יכול היה לשמש סיסמה למגילה כולה. נס אינו מתרחש בכל שעה ושעה, וסיפור המגילה מתרחש בשעה נטולת נסים. במקום הנס – התחבולה, הטיפשות, המקרה והטעות. ההומור בסיפור במסכת מגילה אינו מתבטא בעת התרחשות הנס, אלא בשעה שבה ר' זירא, האיש הקטן, מעדיף להישאר מחוץ לתחומם של הנסים, הנפלאות והתשועות.
נהפוך הוא
מגילת אסתר היא קומדיה של הפכים. המן חושב שהמלך מתכוון לכבד אותו, אבל לא כן הדבר. אחשוורוש סבור כי המן אשם בהטרדה מינית כלפי המלכה, ועוד על מיטת המלך, ולא כן הדבר. יועצי המלך טוענים שמעשה ושתי יחליש את מעמד הגבר בכל ארצות האימפריה, אך מה שמחליש את הגברים הוא לא אחר מטיפשותם ונפיחותם של הגברים עצמם. המן חולם להיות תליין, אך בסוף הוא הנתלה. אויבי היהודים זוממים להשמידם, אבל נהפוך הוא. ועוד ועוד.
בפירוש למגילה שיצא לאור בשנת 2001, דנה החוקרת אדל ברלין במגילה כיצירה קומית. לדידה, המגילה היא מעין פארסה, כלומר סוג של קומדיה העשויה לעורר צחוק פשוט ובריא, תוך שימוש בדמויות מוגזמות הפועלות במצבים מגוחכים.
פארסה היא ביסודה ויזואלית. הסיפור מתאר מצבים מגוחכים כגון השפלת המן וראוותנותם של אנשי חצר המלך, ואנחנו, הצופים, נהנים וצוחקים. אך לצד ההומור הבוטה, הנראה לעין, יש גם אירוניה עדינה הקוראת לאוזן המאזינה. במגילה יש אמנם רגעי צ'רלי צ'פלין, אך בו-בזמן יש הומור של מילים וצלילים.
כך לדוגמה פסוק ח' בפרק א': "והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". כבר המילה הראשונה מצטלצלת לנו בקשר לוושתי המלכה. השתייה בלתי מוגבלת ואין אונס, וכתוצאה ישירה מכך ושתי המלכה תוגבל ותיאנס. אבל מילת המפתח בפסוק הזה היא דת, מוטיב מרכזי בכל המגילה. אנחנו נתקלים בחוקים ובטקסים בלתי-הפיכים וקשוחים כביכול, אבל לאורך כל הדרך נרמז לנו כי לא החוק היבש הוא אשר קובע. דווקא רצון איש ואיש הוא הגורם שמניע את הסיפור: רצונם של הסריסים לייעץ ולהיחשב חשובים. רצונם של המן לשלוט, של אחשוורוש לזכות באישה צייתנית ויפה, ושל מרדכי למצוא חן ולהתקדם. המגילה מציגה את האירוניה הנצחית במתח בין חוקים לבין אישים. ודומה שהקורא הרגיש בכל דור ודור אמור לחוש באבסורד של חוק שאין לו הופכים, אבל הופכים אותו ומתעלמים ממנו לאורך כל הסיפור.
אביא עוד דוגמה של הומור עדין של הפכים, לצד הפארסה הגלויה והנוצצת. הביטוי "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים" (אסתר, א', ט"ז) אינו מבטא רק הגזמה פרועה ואיבוד כל קנה מידה. הוא מהדהד גם עם הפסוק בספר דברים (ח', ג'): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'". המלך והלחם מתהפכים, ונושאו של הפסוק בדברים: המן! האבסורד בתגובת אנשי החצר לסרבנותה של ושתי מודגש לא רק בפארסה הויזואלית, אלא גם ברובדי משמעות נשמעים.
בוץ המילוליות
אין חטא פרשני גרוע מקריאה מילולית גסה. המגילה דורשת קריאה מסוגננת ואלגורית מתחילתו של הסיפור ועד סופו המדמם. בכתב-עת קתולי נטען על ידי אחד החוקרים (ג'ונס, CBQ, 1977) כי כל התיאור של חיסול החשבונות עם אויבי היהודים הוא בגדר בדיחה. והוא מוסיף ומביע את רחמיו על התיאולוגים שנפגעו כי לא ידעו לצחוק.
אבל היום נדמה שכולנו נקלענו לבוץ המילוליות. חוש ההומור ויכולת ההבנה והפרשנות טובעים בו. כי הרי היה זה הרופא ברוך גולדשטיין שבבוקר פורים אחד פירש את סוף המגילה פירוש מילולי, אכזרי ומטורף - ומאז יכולתנו לצחוק צחוק עליז ולתרץ תירוצים אפולוגטיים נפצעה אנושות.
והאירוניה היא שהמגילה עצמה צוחקת כל העת על אלה שאינם מסוגלים להתעלות מעל האינטרסים או היצרים, ולהישיר מבט אל המציאות. המגילה, המתרחשת בשטח מפורז מנסים והתערבויות-שמים, מטיפה להבנה עצמית ולחוסר נפיחות, אך ללא הועיל. בא רופא יהודי אחד ומשמיט את האירוניה והאבסורד, תוך שהוא מפרש את המגילה באמצעות M-16.
לא נגזר עלינו לשקוע בבוץ המילוליות. לא נגזר עלינו לבחור בין האמונה נטולת ההומור לבין החילוניות הצוחקת. אפשר גם להפיק לקח רוחני מההומור של המגילה. מההומור בכלל. הנזיר העיוור בספרו של אקו טועה: הצחוק אינו אויב האמונה. כי כאשר אני מבין עד כמה אבסורדי הוא האדם, עד כמה אני קטן ומלא סתירות, מתנהג כדת אבל עושה כרצוני, מתגונן מפני ושתי ונוהג כשוטה – בו- ברגע אני נחשף לאפשרות שאינני החשוב מכל, שיש מה שמעבר לי וליכולתי להסביר.
וזה סוד הזיכרון והשכחה של חג פורים. אם אני מוכן לטשטש את הגבול המפריד ביני לבין האחר, אם אני מוכן לשחק את האחר ולו לרגע, אני מסוגל גם לוותר על תפקיד השליט ולהודות באנושיות שלי ובגבולותיי שלי.
מתוך ההומור החילוני של המגילה יכולה להיוולד אמונה מסוג אחר. לא נס, ולא בוץ. הפעם – הפוך גדול.
הרב ד"ר מיכאל מרמור הוא סגן נשיא
לעניינים אקדמיים בהיברו יוניון קולג' המכון למדעי היהדות
.png?id=7913050){kind=small}