וְלוּ / רחל

וְלוּ יְלָדִים, יְלָדִים קְטַנִּים -
בָּרוּךְ מַשְׁכִּיחֵנוּ עָקַת הַשָּׁנִים.
עוֹד רַב לְפָנֵינוּ הַדֶּרֶךְ - לִהְיוֹת
גְּדוֹלִים וְנוּגִים וְזוֹכְרֵי זִכְרוֹנוֹת.

וְלוּ יְלָדִים וְרֻדֵּי נְשָׁמָה,
קוֹטְפֵי שְׂשׂוֹנוֹת כַּפְּרָחִים בַּקָּמָה.
יָדָם לֹא תִּיעַף, אוֹצָרָם עוֹד לֹא תַּם
וְשֶׁמֶשׁ צוֹחֶקֶת בִּרְסִיס דִּמְעָתָם.
שבט, תרצ"א


שלושה ילדים מופיעים בקריאות בתורה ובהפטרה לראש השנה: אחד גורש, שני נעקד על המזבח, שלישי ננטש. ישמעאל, יצחק ושמואל. את השנה אנחנו מתחילים בשלושה סיפורים שניתן לראות בהם סיפורים של כשלון חינוכי, כשלון הורִי.
האם הקריאות לראש השנה הן סיפורים של ויתור על הזכות לחנך, על הזכות להיות הורים? האם מטרתם ללמדנו כי עלינו לשים את הסמכות האלוהית מעל הכל, להעמיד את אמונתנו כערך עליון, מעל כל ערך מוסרי אחר?

דומה, כי תשובה חיובית לשאלות ששאלתי תותיר אותנו בדרך ללא מוצא. אנו, שלקחנו לעצמנו את הזכות לערער ולהרהר על מקורות הסמכות שלנו, שעבורנו אמונה היא האמונה בכל הטוב והמוסרי, איננו יכולים – קרוב לוודאי – לענות "כן" על השאלות האלה. ובכל זאת – אנחנו קוראים וקוראות את הסיפורים, סיפורים קשים ומכאיבים, שנה אחר שנה. ושומה עלינו - אם ברצוננו להפוך את יהדותנו לאקטיבית ומעמיקה - להפוך את המקורות, המנהגים והמסורות שלנו למשמעותיים לנו.

אברהם נוּסה בעשרה ניסיונות. שניים מתוכם הם גירוש ישמעאל ועקדת יצחק.

שנים על גבי שנים חיכה אברהם לילד. בתחילה נולד ישמעאל בכורו, ואחריו יצחק. בפרק כ"א בספר בראשית מאבד אברהם את ישמעאל כאשר אומר לו האל (בראשית פרק כא פסוק יב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:". בפרק כ"ב, לאחר שזה-עתה (לפחות מבחינת התודעה שלנו) איבד את בנו הבכור, נדרש אברהם להעלות את בנו הצעיר לעולה (בראשית פרק כב פסוקים 1-2): "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:"

האם עמד אברהם בשני הניסיונות האלה? האם עשה את רצונו של האל כאשר נענה לציוויו? אין לכך תשובה חד-משמעית, אבל כדאי לזכור שהאל עצמו לא נוטש את שני הילדים: הוא מציל את הגר וישמעאל ומעודד את הגר להמשיך בדרך, דרך החיים; והוא מונע מאברהם ברגע האחרון מלשחוט את בנו. אולי בכך רומז לנו האל שאברהם טעה, שאל-לנו להפקיר את בנינו ובנותינו. שעלינו לפעול, ולא לחכות לסמכות האלוהית, לסמכות החיצונית, שתציל אותם ואותנו.

גם חנה סמכה על הכוח האלוהי. היא מסרה את בנה לחינוך במשכן, חינוך שהפך אותו אמנם לנביא גדול, אבל קשוח ותאב-שליטה. חינוך שהפך אותו לאדם שאיננו יודע הורות מהי, ושנכשל בחינוך ילדיו-הוא (וכזכור, גם יצחק איננו מופת להורות מוצלחת).

חנה, כמו אברהם, הפקידה את בנה בידיו של כוח עליון. היא בחרה לוותר על האחריות לבנה.

*

אינני יודעת מה רוצה מאתנו האל, ואינני מתיימרת לנחש את כוונותיו. אולם אני יכולה, אני חייבת, לומר מה אני לומדת, מה אני לוקחת איתי. אני סבורה, כי ניתן ללמוד מן הפרקים שנקרא בראש השנה שעלינו לקחת על עצמנו את הזכות לחנך בדרכנו. יש לנו מה לומר. יש לנו דרך.

תחילתה של השנה עומדת גם בסימן תחילת שנת הלימודים. בשבועות אלה נפתחים גני הילדים ובתי הספר שלנו, כמו-גם שנת-הפעילות של נוער תל"ם. עשרות תלמידים ותלמידות נוספים יגיעו אלינו בקרוב לטקסי תשליך וטקסי קבלת ספר התורה. הקמנו עשרות גנים, יש לנו בתי ספר יסודיים ובית ספר תיכון, וכמה בתי ספר ופרויקטים בדרך. עתידנו הוא בחינוך. עתידנו הוא בכך שניקח את הסמכות החינוכית לידינו, שניקח לעצמנו את הזכות והחובה לחנך את בנינו ובנותינו, לחנך אותם בחינוך יהודי מתקדם, ולא נחכה ל"כוח עליון" שיעשה את המלאכה עבורנו ויעמיד לנו דורות של ממשיכים. זהו הניסיון, זהו המבחן.

ואתגר גדול יש לנו, שכן מאליה עולה השאלה, שטרם מצאנו עליה תשובה מגובשת: מהו "חינוך יהודי מתקדם"? איך מכניסים רוחניות, אמונה, מסורת – אל תוך חיינו? האם חינוך רפורמי נוגע רק למה שקורה בבית הכנסת, בשבת, בחג? האם רק אז ניתן להרגיש תחושה של רוחניות ושל חיבור למסורת?

מה הופך את חיינו ואת חיי ילדינו למה שניתן לכנות "חיים יהודיים מתקדמים"?
העברית, וודאי. הקשר לארץ הזו, להיסטוריה של עמנו. המזוזה שעל המשקוף. נרות החנוכה וצלחת הפסח. הספרים שעל המדף. ובמיוחד – העובדה שכל אלה נעשים תוך שילוב בין מסורת לחידוש ומתוך שוויון מלא.

אורח החיים היהודי שלנו איננו אורתודוכסי, ואיננו רואים ורואות באורתודוכסיה אידיאל או מטרה שעלינו להגיעה אליה. מתוך הכרה בחרנו להיות מי שאנחנו. בחרנו אורח חיים יהודי המשלב מסורת עם חידוש, אורח חיים יהודי שהשוויון הוא נר לרגליו, בחרנו בדרך שהיא אמיתית לנו, נכונה לנו. אנחנו איננו בדרך אל משהו אחר, שפשוט עוד לא עלה בידינו להגיע אליו.

אבל אנחנו בדרך, אנחנו עדיין בחיפוש אחר המשמעות היומיומית, היישום היומיומי של מה שבחרנו בו.

ברור לנו מאוד מי אנחנו כשאנחנו מתכנסים ומתכנסות בבית הכנסת מדי שבת. אבל עוד לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. עדיין אנחנו מתמודדים ומתמודדות עם השאלה מה פירוש היות יהודי רפורמי, יהודייה רפורמית, ביום שלישי בבוקר או ביום חמישי בצהרים, ולא רק בשבת ובחג.
ייתכן שלכל אחת ואחד מאתנו תהיה תשובה שונה על השאלות האלה. אבל דומה, כי חשוב שנחשוב עליהן וננסה למצוא להן תשובות. מפני שעד שלא נגבש לעצמנו מהן התשובות, לא נוכל לחנך, לחנך כראוי – חינוך שיש בו אמירה משמעותית, עקבית, בוטחת.

הזמן בשל. עלינו לומר אמירה בוטחת. לא מתנצלת. לא מצטדקת. אבל גם לא כופה, כוחנית או מבטלת. לא מצאנו את האור, אבל אנחנו מציעים אלטרנטיבה. ושומה עלינו לדאוג שתהא זו אלטרנטיבה ראויה. לא רק ראויה – מעולה, מספקת, מהנה, משמעותית.

השנה מתחילה, עם כל התקוות שהיא מביאה עמה. מי ייתן ותהא זו שנה שבה נגדיל לעשות ונרבה שלום בעולם. כמאמר חכמי התלמוד (בבלי, יבמות, סב, עמוד ב): "המדריך את בניו ובנותיו בדרך ישרה [...] עליו הכתוב אומר – 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ' ".

הכותבת היא רבה בקהילת בית דניאל בתל-אביב