ראש השנה חל בתאריכים א' ו-ב' בתשרי.  המילה "שנה" באה מן השורש ש.נ.ה., שמשמעותו היא לִשְנות, לחזור. מצד אחד אנחנו חוזרים על מעגל החגים, מצד שני אנחנו רוצים לשנות ולהשתנות, ולהתחדש עם השנה החדשה. הזמן שחולף אינו תלוי בנו, אך אנו יכולים להשפיע על האופן שבו הזמן יעבור ומה נעשה בו.
על פי המסורת, העולם נברא בראש השנה. כלומר, אם השנה היא התשע"ד, עברו 5774 שנים מאז בריאת העולם (לפי חשבון האותיות בגימטריה). יש גם מסורות שטוענות שהספירה מתחילה מבריאת האדם ביום השישי של הבריאה, ולא מן היום הראשון של הבריאה.
 
התפילה והקריאה בתורה
ראש השנה הוא החג היחיד שאותו חוגגים יומיים ברצף גם בארץ ישראל. התפילה המיוחדת ביותר בחג היא תפילת המוסף, שהיא תפילה שבאה מייד לאחר תפילת שחרית. לתפילת המוסף בראש השנה יש שלושה חלקים: מלכויות, זיכרונות ושופרות. תפילת מלכויות היא תפילה שעוסקת במלכות השמים, כלומר בקשר שבין העם לאלוהים; תפילת הזיכרונות עוסקת בזיכרון הברית בין אלוהים לעם ישראל ועל אלוהים הזוכר את הכול; תפילת השופרות מתייחסת לרגעים הגדולים שבהם התגלה אלוהים לעם ישראל. בכל אחד מן החלקים ישנם עשרה פסוקים: מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, ולאחר קריאתם תוקעים בשופר. המצווה העיקרית של החג היא לשמוע קול שופר. המילה "שופר" באה מאותו שורש כמו המילה "השתפר", והמחשבות על שיפור ועל תיקון הן חלק חשוב במשמעותה של תקיעת השופר עבור השומעים. 
 
השופר קשור גם לקריאה בתורה שנהוגה בחג. בבוקר היום הראשון לחג קוראים את סיפור גירוש הגר וישמעאל (בראשית פרק כ"א), ובבוקר היום השני קוראים את סיפור עקידת יצחק (בראשית פרק כ"ב). סיפור עקידת יצחק מסתיים כשאברהם שומע את אלוהים קורא לו לא להקריב את יצחק. במקום זה אברהם מקריב אַיִל. השופר עשוי מקרן של איל, כדי לסמל את הקשר בין עם ישראל לאלוהים, ו"להזכיר" לאלוהים כמה הרבה אברהם היה מוכן לעשות בשבילו.
 
תפילה מפורסמת נוספת שנאמרת בראש השנה היא תפילת "ונתנה תוקף". על פי האגדה, התפילה נתחברה על ידי רבי אמנון ממגנצא, שחי בתקופת מסעי הצלב, והיה אחד מהמנהיגים של הקהילה היהודית. השלטונות דרשו ממנו להתנצר, והוא ביקש ארכה בת שלושה ימים כדי לשקול את הדבר. מקץ שלושה ימים, כאשר גילו שהוא לא מוכן להתנצר, חתכו רגליו ואת אצבעות ידיו. לפי האגדה, בראש השנה הגיע רבי אמנון פצוע ומוכה לבית הכנסת ואמר את תפילת "ונתנה תוקף".
 
התשליך
פירוש המילה "להשליך" הוא "לזרוק". ביום א' של ראש השנה, לפני תפילת המנחה, נוהגים ללכת למקור מים זורמים (ים, נחל או נהר) ולזרוק פירורי לחם מהכיסים אל המים. כך מסמלים את זריקת החטאים מהשנה שעברה אל המים הזורמים, כדי להיפטר מהם ולהיטהר.
 
מנהגי החג
1. נוהגים לטבול תפוח בדבש. התפוח מסמל את השנה העגולה, והדבש הוא סמל לכך שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.
2. מאותה סיבה, נוהגים לאכול חלה מתוקה ועגולה, במקום החלה הרגילה של שבת, ובניגוד לשבתות רגילות שבהן טובלים את החלה במלח, טובלים אותה בדבש. 
3. נוהגים לאכול מאכלים סמליים: רימון, כדי שנהיה מלאים במצוות כרימון; סלק, שיסתלקו כל אויבינו; תמר, שייתמו (שיסתיימו) החטאים בעולם; ראש של דג, שנהייה לראש ולא לזנב; ועוד.
4. נוהגים לשלוח זה לזה כרטיסי "שנה טובה".
5. כדי שגם היום השני של החג יהיה מיוחד, נוהגים ללבוש בו בגד חדש.
 
צום גדליהו
ביום ג' בתשרי, יום אחרי ראש השנה, מציינים את צום גדליהו, אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון: לאחר הריסת המקדש והריסת ירושלים, השאירו הבבלים רק חקלאים ביהודה ומינו עליהם מושל בשם גדליהו בן אחיקם. מסתבר, שהייתה התנגדות בעם למינוי גדליהו, בין היתר מפני שלא היה ממשפחת דוד. בנוסף, גדליהו היה נאמן לבבלים, וחשב שצריך להיכנע להם כדי לשמור על המעט שנשאר. בגלל שתי סיבות אלה, גדליהו נרצח, והיום שנקבע על פי המסורת לציון הרצח הוא ג' בתשרי. רצח גדליהו קשור לחורבן משום שלאחר הרצח נאלצו שארית היהודים שעוד נשארו בארץ לברוח למצרים, מפחד מנקמת הבבלים. רצח גדליהו הוא, אם כן, השלב האחרון של החורבן.
 
עשרת ימי תשובה – הימים הנוראים
בין ראש השנה ליום הכיפורים מפרידים עשרה ימים. הימים האלה נקראים "עשרת ימי תשובה" או "הימים הנוראים" (מהמילה "יִרְאָה", כלומר כבוד ופחד מאלוהים). השבת שבין ראש השנה ליום כיפור היא אחת השבתות החשובות של השנה, והיא נקראת "שבת שובה", כי ההפטרה שקוראים בה מתחילה במילים: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". לפעמים קוראים לשבת זו גם "שבת תשובה", כי זו השבת שבעשרת ימי תשובה. ישנן תוספות לתפילה בתקופה זו. למשל, בסוף הברכה הראשונה בתפילת עמידה (ברכת "אבות ואמהות"), מוסיפים את המשפט: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים".