מסורת עתיקת יומין קושרת בין היום הטוב השני של חג הפסח לנס הצלתם של בני ישראל על שפת הים. החשיבות הרבה שנותנת המסורת שלנו למאורע הגדול של חציית ים סוף, כפי שניתן ללמוד מאזכוריו הרבים של המאורע בספרות הנביאים והתהילים, הביאה את חכמינו להעמיד את השחרור ממצריים על שתי רגלים: האחד – ליל השימורים של היציאה, אותו אנו מציינים בליל הסדר וביום הטוב הראשון. השני – ליל השימורים של חציית הים בחרבה, אותו אנו מציינים בסיומו של החג.
מחר בבוקר, בשעת תפילת השחרית, נאזין לקראתה של שירת הים ממגילת התורה. נאזין – בעודנו עומדים לכבודה של השירה העתיקה, אותה אנו קוראים גם מדי יום במסגרת חטיבת פסוקי דזמרה.
באופן טבעי מן הראוי היה שנפסיק את קריאת התורה מיד לאחר סיום שירתן של מרים והנשים, שהושמעה כמענה לשירת הים: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחלת ותען להם מרים שירו ליי כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". אולם, חכמינו קבעו כי הקריאה בתורה תסתיים רק לאחר שנקרא על תחילת נדודיהם של בני ישראל במדבר ועל תלונתם למשה על דבר המים המרים:
הנה כי כן שלושה ימים בלבד לאחר המעמד הגדול של חציית הים, שבעקבותיו נאמר: "ויאמינו ביי ובמשה עבדו", חוזר העם לתלונותיו ולחששותיו.
העובדה כי ביום החג אין אנחנו חותמים את הקריאה בתורה בהפגנת האמונה הגדולה של העם אלא דווקא ברגע של פקפוק, של אי בטחון, צריכה ללמד אותנו את כוחו המוגבל של הנס לשנות את לבם של בני האדם. ארבעים שנים של נדודים ונסים היו גם ארבעים שנים של תלונות וקיטורים. השחרור ממצרים וחציית הים, מתן תורה והניצחונות על עמלק – בכל אלו לא היה כדי להחדיר בדור המדבר בטחון ואמונה. הברית שבין העם לבין האלוהים התגבשה בתהליך ממושך שידע עליות ומורדות.
לדידי סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר מלמדים אתנו את מגבלות כוחה של אמונה המיוסדת על ברקים ורעמים. אמונה ובטחון בין אדם לאלוהיו ובין אדם לזולתו נרכשים אט-אט. אחרי ההתאהבות הראשונית שכולה נסים ונפלאות ולילות שימורים מגיעה השגרה ובה נמדדת חוסנו של הקשר.
במובן זה, שביעי של פסח מסמל את רגע המעבר מן הראשוניות אל השגרה מן המחדש והמפתיע אל המוכר מן הקודש אל החול. עם חציית הים, מתחילים ישראל את המסע הממושך והמפרך אל הארץ. בדרך דומה, מפסיקים בני ישראל לאכול מן המן בחג הפסח הראשון אותו הם זוכים לחוג בארץ ישראל לאחר צליחת הירדן. בכל רגע של שינוי ומעבר מרומזת כבר השגרה שבה נבחנת יכולת התמודדותו של האדם ושל העם.
באופן דומה אנו יכולים גם לפרש את הוראת החכמים לקרוא ביום שביעי של פסח רק את מחציתה של תפילת ההלל. הגמרא במסכת מגילה מרמזת כי קראתם של פרקי ההלל בדילוג באה על מנת להדגיש את העיקרון החשוב של "בנפול אויבך אל תשמח". אולם דומני שנוכל להסמיך את קריאת מחצית ההל גם על ענייננו. מן הצד האחד, חציית הים סמלה את הצלתו של העם מידי המצרים אולם מן הצד השני היה בה כדי לסתום את הגולל על החזרה המהירה למצרים. משעה ששבו חומות המים למקומם הכיוון היה ברור – למדבר. במובן זה השמחה של שביעי של פסח מסמלת שמחה בוגרת, כזו שאינה מבקשת להדחיק את החששות מפני העתיד ומודעת כי יש הכרח בלהתמודד עמן. כך אני מניח היתה שמחת העצמאות בכט בנובמבר 1947 ובה' באייר תש"ח וכך דומני יהיה גם השנה הזאת בחגיגות העצמאות ה-63.
מן הצד האחד אין כל מקום לזחיחות הדעת. כולנו כאחד חווים בעצם הימים האלה חששות כבדים ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, ממש כאלו שעמדו על שפת הים. מן הצד השני, אין גם מקום לדיכאון משתק. עם כל הקושי והמצוקה של ימינו, נס הגזעים החרוכים, המלבלבים מחדש, עדין ניכר וניבט מכל עבר. זו היא השעה של מחצית ההלל. לא שירה רועמת, המבקשת להדחיק את המציאות אך גם לא שפה רפה המרפה את הידיים.
יום טוב שני של חג הפסח הנו שביעי ושישי גם יחד. שביעי – למניין ימי החג והשמחה. שישי למניין העומר, שרק החל. מניין המסמל את הדרך הארוכה בה נדרשו לצעוד אבותינו ואימותינו עם שחרורם. כמוהם גם אנחנו נדרשים, ככל הנראה לדרך ארוכה הדורשת כוחות נפש אולם רק אלו היודעים להוסיף צעד לצעד ורק אלו הנכונים להתמודד עם העובדה כי לא כל יום הוא חג – זוכים להגיע בסופו של דבר אל יום החג הבא, המסתתר לו מעבר לפינת השגרה.
