בין יום זיכרון לתענית ציבור – במלאת שמונה שנים לרצח
הרב גלעד קריב


יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין, יב מרחשוון, היום שיזכר יחד עם תאומו – הארבעה בנובמבר, כיום שניתץ בבת אחת את אמונתנו התמימה, שכאן, בישראל, דבר כזה – לא יכול להתרחש.

קביעתה של כנסת ישראל את יום הזיכרון בתאריך העברי של הרצח חקקה במעגל חיינו השנתי, לא יום כי אם תקופה של זיכרון, החתומה מצדה האחד ביב חשוון ומצידה השני בארבעה בנובמבר. פעמים, שזה מקדים את זה ופעמים להפך. פעמים שחשוון הופך כולו למעין חודש סליחות ישראלי ופעמים – מעמיד אותנו לוח השנה לנוכח עשרה ימי תשובה נוספים.

מסורת ישראל אינה מכירה במושג יום הזיכרון, באותו המובן שאנו חווים אותו במציאות הישראלית. יום הזיכרון – הוא כינויו של ראש השנה, ומובנו בהקשר זה – שונה לחלוטין. הכלי אותו עצבה מסורת ישראל להתמודד עם מאורעות קשים וצורבים הוא התענית. התענית האישית, של אדם הנתון במצוקה ותענית הציבור בעתות צרה לעם כולו. בדרך זו נקבעו ארבעת הצומות לזכר החורבן: תשעה באב, צום גדליה, צום עשרה בטבת וצום יז בתמוז.

ההבדל בין יום הזיכרון ליום התענית אינו הבדל סמנטי בלבד כי אם הבדל מהותי ושורשי. שני הכלים התרבותיים נטועים בזיכרון טראומטי וכואב. אולם בעוד עיקרו של יום הזיכרון – החייאה של אותו רגע טראומטי, מתוך אי יכלת להדחיקו – יום התענית עניינו בעתיד. האירוע הקשה מהווה את נקודת המוצא, אך לא את התחנה הסופית. עיקרה של התענית - חשבון הנפש למול האירוע הכואב, חשבון נפש – שתכליתו אחת - להתרחק עד כמה שניתן מן האפשרות שהאירוע הכואב יחזור פעם על עצמו.

כך פותח הרמב"ם את הפרק החמישי בהלכות תענית, העוסק בתעניות הציבור:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהן, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה - עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו, מ).
רמב"ם הלכות תעניות פרק ה

מילות המפתח בדברים אלו של הרמב"ם הן: "שבזכרון דברים אלו, נשוב להטיב". זו היא תמציתה של התענית. הזיכרון ההיסטורי אינו עומד כערך לשעצמו אלא בחזקת כלי, אשר נועד לעורר אותנו לבדוק את הדרך בה אנו פוסעים.

הדברים הכתובים עד כאן – אינם מכוונים לקביעה כי יום זיכרון ויום תענית, סותרים זה את זה. אדרבא: על פי רוב, שני היסודות משתלבים זה עם זה ומעצבים יחדיו את יום התענית או את יום הזיכרון, מבלי חשיבות לכינויו הפורמלי. אולם עדיין, פעמים מן הראוי, שיסוד הזיכרון ייתן את הטון ופעמים דווקא הדגשתם של התענית וחשבון הנפש היא הנחוצה.

שמונה שנים לאחר רצח רבין, הגיע הזמן לשאול, מה הוא היסוד שצריך להוביל את עיצובו של יום הזיכרון, האם זה הוא יסוד הזיכרון או יסוד התענית. דומה כי די במבט חטוף על החברה הישראלית, על מנת לקבוע כי מן הראוי שיהא זה היסוד השני, זה המנציח את האירוע הכואב למען עיצבו של עתיד אחר. בניגוד ליום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לקורבנות השואה, בהם הזיכרון הוא המהות, ומלבדו כמעט ואין, יום הזיכרון ליצחק רבין צריך להדמות ליום הכיפורים ואולי ליתר דיוק - לתשעה באב. יום שאמנם, לא ניתן להפרידו מזיכרון העבר, אך עיקרו – חשבון הנפש של בני ההווה למען הבטחתו של העתיד.

מאמר חסידי ידוע משים בפיו של רבי נפתלי מרופשיץ את האמירה כי היהודי המכה באגרופו על החזה, ביום הכיפורים, צריך להקפיד היטב שהוא דופק על חזהו ולא על חזה זולתו. פעמים רבות מדי משימים הישראלים את עצמם כמנהלי הפנקסים של חשבון נפשו של הזולת. מעט מדי פעמים מופנה קולמוס החשבון אל עבר המאזנים האישיים. בשמונה השנים החולפות מאז הרצח הנתעב התמחו מחנותיה של החברה הישראלית בעריכת חשבון הנפש של המחנה הניצב מנגד; כיסוי וחיפוי לחשבון הנפש האישי והקיבוצי שטרם מוצה.

על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבנו – אמר הנביא עמוס.

על חטאו של מחנה התומכים בדרכו הפוליטית ומדינית של יצחק רבין, אשר נכשלו לראות במצוקתו של המחנה האחר, בחרדותיו, באמונתו כי יסודות הקיום מתערערים. על חוסר היכולת לחזות מבעד לדמעות ההתרגשות והאופוריה את דמעות הכאב והפחד של אלו אשר אינם שותפים לחגיגה. על הזלזול והביטול של אותן הדמעות.

על חטאו של מחנה המתנגדים לדרכו הפוליטית ומדינית של יצחק רבין, אשר נכשלו במתן הרשאה לקיצוני ולמסית להכות שורש, עד אשר ה"עשב השוטה" כבש את הערוגה. על חכמים אשר אינם נזהרים בדבריהם, מרעילים את תלמידיהם, עד אשר דעתם וקול מצפונם משתבש עליהם. על הפחד וההתחמקות מחשבון הנפש ומהוקעתו של המתסיס והמדיח.

ועל חטאם של כל המחנות אשר עצמו את העיניים לנוכח הכתובת שעל הקיר, אשר ביכרו את האמונה התמימה והילדותית ש"כאן זה לא יקרה". על השאננות והעצלנות, על חוסר הנכונות לצלצל בפעמוני האזעקה ולהתריע בטרם התפשטה האש. על שנאת החינם והעדר ההקשבה, על שבירתם של כל כללי המשחק.

על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבנו – והנה הדיו של הרביעי לא נדמו מן הארץ. הכתובת שהיתה רשומה על הקיר לא הוסרה. יתכן וחלב הנרות, כרזות הפיוס המתוחכמות ודפי השירונים הצליחו לכסותה למספר שנים, אך היא עדין מרוחה, כמו מתגרה בנו – האם נכשל גם הפעם ?

לשווא נחפש בספר הספרים את פנייתם של הנביאים אל המלך אשר היה בימים ההם, לבל יוותר על חבלי ארץ. "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהייך" – זו היתה תמצית קריאתם. במקום בו רבנים קוראים בין דפי ספרי ההלכה את גבולותיה של הארץ; במקום בו דעתם של רבנים נשמעת בכל עניין ובכל נושא; במקום בו הרב מקצין את אנשיו במקום למתנם – במקום הזה, נזרעים זרעיו של העשב השוטה הבא. ובל ירשה אף אדם לומר לעצמו – לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי.

על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבם. פשענו, עווינו וחטאנו, והזדמנות נוספת לכפר לא תינתן. ספק אמנם, אם בכוחם של ימי זיכרון להדעיך את להבותיה של האמונה היוקדת המאיימת לשרוף כל חלקה טובה, אך לנו אין הרשות להיבטל מן הניסיון לעשות כן בכל דרך ראויה העומדת לרשותנו. שמונה שנים לרצח הנתעב. הנה עברה לה שנת השמיטה. בניגוד לשמיטה הקדומה, הפעם הזאת - חובנו לא ימחק.

מדי יום כיפור אנו מכים על החזה, בקוראנו את רשימת החטאים, המסודרת בסדרן של אותיות הא-ב. כך ראוי שיהיה סדר וידויינו ביום הכיפורים הקטן, שהתווסף למעגל חיינו לפני כשבע שנים,

על חטא שחטאנו לפניך באדישות, בבריחה מאחריות, בגבהות לב, בדעתנות ודווקנות, בהתעלמות מן הכתובת שעל הקיר;

על חטא שחטאנו לפניך בוכחנות לשמה, בזלזול בדעת האחר, בחוסר הקשבה, בטפשות, ביהירות, בכעסנות, בלעג, במלחמות אחים;

על חטא שחטאנו לפניך בנטישת המשמר, בסלחנות לחציית קווים אדומים, בעצלנות, בפטפוטי סלון שבאו במקום מעשה, בצדקנות, ברחמנות על אכזרים וקיצונים בשנאת חינם;

על חטא שחטאנו לפניך בתרדמה, שהיקיצה ממנה נתאחרה לבוא – אם בכלל;

ועל כולם - סלח לנו, מחל לנו כפר לנו!
 




האתר פועל בתמיכתן של הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית ומשרד המדע התרבות והספורט - עזבונות
צרו קשר | פייסבוק | אתר התנועה