מעטים הם המועדים בלוח השנה הישראלי, ששמם אינו ברור דיו. אחד מהם הוא היום בו מצויין רצח רבין. בעשרות המהדורות של יומנים ולוחות שנה, בכותרות המשדרים ועמודי העיתונים משמשים להם בעירבוביה שני השמות: יום הזיכרון ליצחק רבין ויום הזיכרון לרצח רבין. לכאורה הבדל קטן ולא מאד חשוב. הלכה למעשה – עדות לקושי הישראלי להגדיר מה זוכרים ביום זה, איך ומדוע.
מסורת ישראל אינה מכירה במושג "יום הזיכרון", במובנו הישראלי. יום הזיכרון – הוא כינויו המסורתי של ראש השנה, ומובנו בהקשר זה שונה לחלוטין. הכלי אותו עצבה התרבות היהודית בתקופת המקרא ובימי חז"ל להתמודדות עם מאורעות קשים וצורבים הוא התענית. התענית האישית, של אדם הנתון במצוקה ותענית הציבור בעתות מצוקה של הכלל. בדרך זו נקבעו גם ארבעת הצומות לזכר החורבן: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה – יום התענית שנקבע סביב רצח מנהיגה של שארית הפליטה לאחר חורבן הבית הראשון.
ההבדל בין ימי הזיכרון, כפי שאנו מכירים אותם בלוח השנה הישראלי, לבין יום התענית אינו סמנטי בלבד. שני המכשירים התרבותיים נטועים, אמנם, בזיכרון טראומטי וכואב מן העבר, אולם בעוד יום הזיכרון מתמקד בהחייאתו של הרגע הטראומטי, מתוך אי יכולת להדחיקו, יום התענית עוסק בעתיד. האירוע הקשה משמש לו נקודת מוצא, אך בוודאי לא תחנה סופית. בניגוד לימי זיכרון, עיקרה של התענית הוא חשבון הנפש שיש לערוך למול האירוע הכואב; מעשה שתכליתו אחת - להרחיק עצמנו עד כמה שניתן מן האפשרות שהאירוע הטראומטי יתרחש בשנית.
ברוח זו בדיוק, פותח הרמב"ם את עסוקו בהלכות התענית: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהן, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ... ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ... שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב" (משנה תורה, הלכות תעניות, ה א). זו היא תמציתה של התענית. הזיכרון ההיסטורי, כואב ככל שיהיה, אינו עומד כערך לכשעצמו אלא בחזקת כלי, אשר נועד לסייע לנו לבדוק את הדרך בה אנו פוסעים.
שתים עשרה שנים לאחר רצח רבין, מתעוררת, ביתר שאת, השאלה מה הוא היסוד שצריך להוביל את עיצובו של יום הציון הממלכתי לרצח; האם זה הוא יסוד הזיכרון או שמא התענית. דומה כי די במבט חטוף על החברה הישראלית ומצבה, על מנת לקבוע כי טוב נעשה אם יהיה זה היסוד השני. בניגוד ליום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לקורבנות השואה, בהם הזיכרון הוא המהות, ומלבדו כמעט ואין, יום הזיכרון ליצחק רבין צריך להדמות ליום הכיפורים ואולי ליתר דיוק - לתשעה באב. יום שאמנם, לא ניתן להפרידו מזיכרון העבר הקשה, אך עיקרו – חשבון הנפש של דור ההווה למען הבטחתו של העתיד משותף.
ספק גדול אם יש בחברה הישראלית ולו אחד, אשר יכול לטעון ברצינות, כי לקחיו של הרצח נלמדו והעיסוק בהם מוצה. מצבו העגום של החינוך האזרחי וכישלונה המתמשך של מערכת החינוך להטמיע ערכים דמוקרטיים ופלורליסטיים, הם רק עדות אחת, מני רבות, לכישלונו של חשבון הנפש הישראלי ודלות תוצאותיו. כישלון זה חייב להביא אותנו להפוך את יום הרצח מיום זיכרון ליום של תענית. המשימה אינה קלה, במיוחד לאוהביו ומוקריו של רבין. תרבות הזיכרון הישראלית ומציאות החיים שיצרה אותה אימנו את הנפש להתחבר למעמדי הזיכרון ולשיריהם הנוגים. דמותו של רבין והכאב הכנה על הרצחו הפכו במדה לא מבוטלת למדורת השבט של מחנה גדול, שחלק ממדורותיו ההיסטוריות כבו. בנוסף, בנגוד לדעתם של רבים, פצעי הלב של נוער הנרות, לא היו חיצוניים בלבד. הצלקת שהותירו עוד מייסרת לעתים, מטרידה ומכאיבה. בכל אלה יש כדי לעקוד רבים אל יסודות הזיכרון, אל המחוות המוכרות כל כך מיום הזיכרון לחללי צה"ל, מאתוס הגבורה והשכול הישראלי. הבחירה בנתיב הזה מקשה על הפיכתו של חשבון הנפש לעיקר.
אחת עשרה שנים לאחר הרצח, טוב נעשה, כל הזוכרים בכאב, אם נאזין לקולה של מסורת ישראל המעניקה דווקא לתענית ולא לזיכרון את הבכורה. דינם של כל הזכרונות לקהות ולדהות עם השנים - זו דרכו של העולם. אם יש תכלית לעיגונו של יום הרצח בלוח השנה העברי והישראלי הרי שמימושה תלוי בצמצום ההדרגתי של הזיכרון הביוגראפי הכואב וביטוייו ובהעצמתם של ביטויי חשבון הנפש. עתידה של החברה הישראלית, שהיה תמיד בראש דאגותיו ומפעליו של יצחק רבין, חשוב מדי מכדי שנהפוך את יום הרצח ליום זיכרון נוסף, ותו לא. רק מציאת הדרך לחשבון נפש אמיתי ורק איתורם של הכלים להטמעה עיקשת של ערכים דמוקרטיים, בין השאר באמצעות ציונו הראוי של יום הרצח, יעניקו ליום קשה זה את המשמעות הראויה לו.