"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלהים חיים"
(מתוך תפילת העמידה של הימים הנוראים)
תוספת זו לתפילות ימים נוראים מבטאת את הרעיון של עמידת האדם למשפט בפני האל, שהיא מהות ימים אלו. המדרש, הפיוט והתפילה מתארים בית דין של מעלה וכל באי עולם עוברים לפני בורא עולם כבני מרון (כבשים/חיילים) והוא "סופר ומונה ופוקד נפש כל חי וחותך קצבה לכל בריה" ושם נכתב "מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו" ( מתוך תפילת "ונתנה תוקף").
הגורלות נכתבים בראש השנה אך אינם נחתמים עד מוצאי יום כיפור. בעשרת הימים שבין הכתיבה לחתימה אנו אמורים לערוך חשבון נפש אישי ולאומי ולתקן את דרכנו ועולמנו.
שלוש דרכים עומדות לנו לשינוי גורלנו: תשובה, תפילה וצדקה. כל אחת מן הדרכים הללו מאזכרות אותנו לפני האל לטובה. בזכות הזיכרון הזה ובזכות אבות ואמהות אנו מבקשים: "זכרנו לחיים וכתבנו לחיים".
אנו יוצאים מתוך הנחה שאלוהים חפץ בחיינו שלנו, שהרי גם אדם החוטא כל השנה אך חוזר בו בכוונה אמיתית ברגע האחרון מוצא מחילה אלוהית:
מושג התשובה, כפי שהוא מוצג ע"י הנביא יחזקאל, קשה לשכל האנושי. תגובת המקשיבים לנביא היא של תדהמה וחוסר קבלה: "וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי" (שם פס' 29). על כך עונה האל: "הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ, בֵּית יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא דַרְכֵיכֶם, לֹא יִתָּכֵן". מושג התשובה כפי שהוא מוצג כאן קשור בערכם של החיים. "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" מכריז האל אלא עניין האל בתשובה, בתיקון אנושי, בחיים - "וְהָשִׁיבוּ (חזרו בתשובה) וִחְיוּ" (שם 32).
רעיון התשובה כרוך ברעיון של מקומו של האדם בעולם. האדם, נזר הבריאה, נברא כדי לשמור על הקיים. בקלקלו אין האל ממהר להענישו, אלא כפדגוג מופתי מאפשר לו לעבור תהליך של הבנה של המשגה או החטא ותיקונם.
כיון שהאדם הוא יצור מסובך המרכב מיסודות מנוגדים (עפר ורוח / אדמה ונשמה) המושכים אותו לכוונים הפוכים, ניתנה לו מורת דרך, התורה, וזו קרויה בפינו "תורת חיים". שמירת חוקי התורה נועדה לשמור על חיינו "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' (ויקרא י"ח, 5)." חז"ל הרחיבו את הציווי "וחי בהם" והוסיפו "ולא שימות בהם" ומכאן למדו כי פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. כשעל כפות המאזניים חיי אדם מול כל מצווה שהיא (להוציא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), חיי אדם קודמים. תפיסה זו מקנה משמעות לפסוקים "זכרנו לחיים מלך חפץ חיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים".
נשאלת אם כן השאלה: במסורת המקדשת את החיים ומצווה על האדם "ושמרתם את חוקותיי ומשפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (שם) איך זה שבישראל עדיין לא הגענו למצב בו מרבית האוכלוסייה חתומה על כרטיס תורם אדי, ונענית לתרום איברים. נוסיף לכך את העובדה כי הרפואה בישראל נחשבת בעולם למתקדמת מאוד ויש היום יכולת להציל חיי אדם בעזרת השתלות אברים. גם הנהלים הנוגעים לקביעת מוות ולהתרת תרומת אברים בישראל הם מן המחמירים.
מדוע, אפוא, איננו כולנו בעלי כרטיס אדי?
יש החושבים כי ההלכה אוסרת השתלת אברים והדבר אינו נכון. הקושי ההלכתי בעניין השתלת אברים נובע משני כיונים: ראשית האיסור על ניוול הגוף (פגיעה בו) ושנית האיסור על הנאה (ריווח) מגופת המת. הקושי השני נפתר בקלות אם תורמים אברים שלא תמורת תשלום.
הקושי של פגיעה בגוף המת עומד כנגד הציווי לקיים חיים ועפ"י ההלכה גובר צו החיים על שלמות גופת המת.
הרב פ' פריהוף כותב בContemporary Reform Responsa- (השו"ת הרפורמי) על הצורך לשמור על כבוד המת, על הצורך בקבורה ראויה אבל על הזכות האדירה לתת חיים חדשים. ואני אוסיף ואומר: בבסיס היחס לחיים ולמוות ביהדות עומד הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם"(ויקרא י"ט,2) - חיי אדם משמרים צלם אלוהים ועל כן עלינו להישמר לנפשותינו אבל מתן חיים משמר את הקדוש שבנו ובאחר.
בקיץ האחרון נתלכד עם ישראל סביב הסיסמה: רוצים צדק חברתי". סימנה המובהק של חברה מתוקנת היא ביחס אדם לאדם. תרומת איברים מצילה חיי אדם – אין מדרגה גבוהה של איכפתיות ושל עשיה חברתית מהצלת חיים.
חכמים מתלבטים רבות במשמעות הציווי "קדושים תהיו". איך יכול אדם להתקרב למעלת הקדוש? פרשת "קדושים" מתפרטת למצוות רבות הנוגעות לכל תחומי החיים. אחת עולה הערב בהבלטה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'." איך יאהב אדם את רעהו כאשר יאהב את עצמו? והרי אדם קרוב אצל עצמו ודומני שבנכונות לתת חיים מבטא אדם את האהבה הנעלה מכל, והוא עושה זאת למען החיים, למען אלוהים על כן יברך:
"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים"
.png?id=7913050){kind=small}