על פי מסורת עתיקת יומין בראש השנה השלים האל את בריאתו של העולם. מכוחה של מסורת זו זכה החג בלשון התפילה לכינוי: "יום הרת עולם" - היום בו הושלם הריונה של הבריאה. כידוע, לשיטתה של התורה, גולת הכותרת של ששת ימי המעשה היתה בריאתו של האדם. כך הפך ראש השנה למעין יום הולדת קולקטיבי של החברה האנושית כולה, ומכאן גם נולד הרעיון כי ביום הזה נבחנים בני האדם, כיחידים וכחברה, על מעשיהם. ממש בדומה לימי הולדת, ראש השנה אמור, על כן, לשלב בין תחושות שמחה, חגיגיות והתחדשות לבין הצורך לעצור לרגע אחד ולבחון את מצב העניינים, את השיגי העבר ואת כישלונותיו.
סיפור בריאתו של האדם הראשון שמש את דרשני התורה לשם הבלטת והדגשת אחד מערכיה היסודיים והמכוננים של המחשבה היהודית – בריאת כל בני האנוש בצלם האלוהים ושוויון ערך חייו של כל אדם באשר הוא אדם. ברוח זו אנו מוצאים במשנה את המאמר הבא: "לפיכך נברא האדם יחידי – ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב, כאלו קיים עולם מלא; ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: 'אבא גדול מאביך' ... ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים, הקב"ה, טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: 'בשבילי נברא העולם' ".
לרעיון זה של שוויון בסיסי ומהותי בין כל בני האנוש ניתן ביטוי רב עוצמה, מכיוון אחר, באחד מן הפיוטים המוכרים ביותר לראש השנה ויום הכיפורים: "ונתנה תוקף". בניגוד לאגדת חז"ל המאדירה את האדם ומדגישה את ייחודו ומיוחדותו, מזכיר לנו הפיוט כי שוויונם של בני האדם בא לידי ביטוי גם באחריתם, בהיותם בני תמותה, בממד הארעי של פעולתם. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף".
ראש השנה, היום בו נברא האדם, מחבר יחדיו את גדולתו של בן האנוש, וליתר דיוק את גדולת הפוטנציאל הטמון בו, יחד עם אפסיותו למול הבריאה ולמול הבורא. היהדות שמעולם לא נרתעה מלשקף באמונותיה, הלכותיה ותפילותיה את מורכבותם של העולם ושל החוויה האנושית, בחרה לפתוח את השנה בחג מעין אקזיסטנציאליסטי, המזכיר לנו כי חיינו מתנהלים להם בין שני קטבים: עוצמה וקטנות.
לרבי בונם מפשיסחא, אחד מענקי החסידות מיוחס המאמר הבא המחבר יחדיו את אגדת חז"ל ומילות "ונתנה תוקף": "אדם חייב תמיד ללכת עם שני פתקים בכיסיו. על הפתק האחד כתוב: 'בשבילי נברא העולם'; על השני: 'אנכי עפר ואפר'".
בשנים האחרונות דומה כי הרלוונטיות של מאמר חסידי זה למציאות החיים הישראלית הולכת ונחלשת. ליותר ויותר ישראלים יש בכיסים שני פתקים עליהם כתוב "אנכי עפר ואפר". פעמים רבות מדי פתקים אלו הם הדבר היחיד המצוי בכיסם. מציאות החיים הישראלית נטלה מאותם האנשים את הזכות להרגיש, ולו לעתים רחוקות, כי העולם נברא בשבילם; כי יש בהם את הכוח והיכולת לממש את הפוטנציאל הטמון בהם; כי שאיפותיהם וחלומותיהם הם ברי השגה. מנגד, צומחת ומתפתחת אצל אחרים התחושה כי בכיסם שני פתקים זהים עליהם נכתב: "בשבילי נברא העולם". אנשים אלו נוהגים בארץ הזו, ולעתים גם באנשים אחרים, מנהג אדנות ובעלות.
בצהרי היום הראשון של החג נוהגים ללכת למקור מים חיים לומר את תפילות התשליך. יש ההופכים את כיסיהם במהלך התפילה – ביטוי סמלי להשלכתם של החטאים. בראש השנה הזה מן הראוי שנעמוס על שכמנו את המטלה לעזור לעשרות אלפי ישראלים להשליך מכיסם פתק אחד עליו כתוב: "אנכי עפר ואפר", ולטמון במקומו פתק של תקווה ושל עוצמה.
