ההיסטוריה של החג

586 לפני הספירה – חורבן בית ראשון על ידי הבבלים.
539 לפני הספירה – האימפריה הבבלית נופלת, במקומה עולה האימפריה הפרסית.
538 לפני הספירה – הכרזת כורש מלך פרס ושיבת ציון; תחילת בניית בית המקדש השני.
332 לפני הספירה – האימפריה הפרסית נופלת. עולה האימפריה היוונית של אלכסנדר מוקדון,
תחילת התקופה ההלניסטית.
167 לפני הספירה – ארץ ישראל נכבשת על ידי אנטיוכוס הרביעי, שנקרא גם אנטיוכוס אפיפנס; גזרות קשות – אסור לקרוא בתורה, אסור לעשות ברית מילה, מכריחים יהודים לאכול חזיר ועוד. אנטיוכוס מכניס למקדש פסלים של אלים יווניים ומקריב חזיר על המזבח.

מרד החשמונאים פורץ, בהנהגת מתתיהו החשמונאי מהעיר מודיעין וחמשת הבנים שלו: יהודה, יונתן, שמעון, יוחנן ואלעזר. המרד לא היה רק נגד היוונים, אלא גם נגד היהודים שרצו לחיות כמו היוונים, "המתיוונים". בעצם, מרד החשמונאים היה במידה רבה מלחמת-אחים.

164 לפני הספירה – החשמונאים, בהנהגת יהודה המקבי, משתלטים על ירושלים ועל בית המקדש, מטהרים את המקדש, הורסים את המזבח הטמא ובונים מזבח חדש. המזבח נחנך ביום כ"ה בכסלו, הוא היום שנקבע כנר ראשון של חנוכה.
63-164 לפני הספירה – הממלכה החשמונאית.

המקורות לחג

כידוע, החג לא מופיע בתנ"ך, ונשאלת השאלה מדוע.

אפשרות אחת היא, שהסיבה לכך היא מפני שמרד החשמונאים קרה אחרי חתימת הקאנון (אחרי שכבר התנ"ך היה ספר גמור ולא רצו להוסיף דברים חדשים). סיבה זו ניתן לדחות, לאור העובדה שמרד החשמונאים התרחש בשנת 164 לפנה"ס, אבל בימי המשנה (עד בערך 150-200 אחרי הספירה) עוד ממשיכים להתווכח על השאלה איזה ספרים יכנסו לתנ"ך. במשנה קיימים ויכוחים על השאלה האם שיר השירים, רות, קהלת ועוד ייכנסו לקאנון. כלומר, הקאנון עדיין לא היה סגור בתקופת המשנה, וניתן היה להכניס גם את ספר החשמונאים, מפני שהמרד קרה כמה מאות שנים לפני חתימת הקאנון.

טענה אחרת יכולה להיות, שהספר לא נכלל בתנ"ך מפני שלא היה עתיק מספיק. גם טענה זו ניתן לדחות. זאת, בגלל שגם את ספר דניאל סיימו לכתוב בתקופה ההלניסטית, ממש בעת גזירות אנטיוכוס ומרד החשמונאים, וספר דניאל, כידוע, כן נכלל בתנ"ך. נראה, אם כן, שקיימת סיבה אחרת לכך שספר החשמונאים (או ספר המקבים), לא נכלל בתנ"ך, ובהמשך הדברים ננסה להבין מהי.

על החג ניתן ללמוד מן המקורות הבאים:

א. אגדה עתיקה בדבר שמונה ימי אור ב"תקופת טבת", המופיעה במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי (דף ח', עמוד א').
ב. ספרי המקבים (ספרי החשמונאים). קיימים ארבעה ספרים: א', ב', ג', ד'. ספרים ג' ו-ד' לא שייכים לענייננו – ספר ג' עוסק בתקופה שקדמה למרד החשמונאים בכ-100 שנה, ואילו ספר ד' עוסק בסיפורים שונים של עינוי היהודים בתקופת הגזרות, כמו סיפור חנה ושבעה בניה.
רק ספרים א' ו-ב', אם כן, רלוונטיים לענייננו. ספר א' נכתב בעברית, על ידי מחבר בן-הארץ, שהיה בקיא בגיאוגרפיה שלה. הוא מתאר את סיפורי הכיבושים של החשמונאים, ומדגיש במיוחד את גבורת האדם.

לעומתו, ספר ב' נכתב ביוונית, על ידי יָסון מקורינְת. יסון הגיע לארץ כדי לכתוב אותו, אולם אופיו "גלותי". הספר מתמקד בירושלים ובמקדש, והוא מדגיש את העזרה האלוהית הרבה יותר מאת כוח הזרוע של האדם.

בספר מקבים ב', פרק י', מתגלה גם הסיבה לקביעת החג כחג בן שמונה ימים: מסתבר, שהחג היווה תחליף לחג הסוכות, שלא ניתן היה לעלות בו לרגל באותה שנה, שכן ירושלים והמקדש היו בשליטת היוונים. כנגד שמונת ימי חג הסוכות (שבעה ימים ושמיני עצרת) נקבעו שמונת ימי החנוכה.

שני ספרים אלה (מקבים א' ו-ב') נכללים ב"ספרים החיצוניים", שכשמם כן הם – כל הספרים שלא נכללו בתנ"ך. ספרים אלה הגיעו לידינו רק עקב העובדה שהם השתמרו על ידי הכנסייה הנוצרית.
ג. הסכוליון למגילת תענית. מגילת תענית היא לוח תאריכים שבהם אין להתענות (כגון – ימי ניצחון בקרב). המגילה חוברה בסמוך לחורבן בית שני, בארמית. הסכוליון הוא קובץ של משניות חיצוניות ("ברייתות"), שחוברו כמה שנים לאחר חיבור המגילה והבאות לפרש את המגילה. על חנוכה נאמר במגילת תענית: "בעשרין וחמשא ביה יום חנוכת תמניא ימין די לא למספד בהון" [בעשרין וחמישה בו (בכסלו) יום חנוכת שמונה ימים שאין סופדים בהם].

ד. החג מתואר גם בספר "מלחמות היהודים" מאת יוספוס פלאביוס (יוסף בן מתיתיהו). יוסף היה קצין בכיר בצבא היהודי שנלחם בזמן המרד הגדול (70 לספירה). הוא הסגיר עצמו לרומאים, שינה את שמו מיוסף בן מתיתיהו ליוספוס פלאביוס, ושימש כהיסטוריון עבור הרומאים. על כן, ספרו מציג את החשמונאים באור שלילי, בגלל שהוא לא יכול היה לתמוך בספרו ביהודים שמרדו נגד הכובש.

ה. ספר "קדמוניות היהודים", גם הוא מאת יוספוס פלאביוס. הוא נכתב כ-20 שנה לאחר המרד הגדול, ויש בו גישה מתונה יותר לחשמונאים.
ו. התלמוד הבבלי (סוגיית "מאי חנוכה", מסכת שבת). בקטע זה מסופרת אגדת פך השמן, שמדגישה את הנס ולא את המרד.
ז. ספר ההלכות של הרמב"ם (1204-1135), "משנה תורה", מסכם את כל המקורות שקדמו לו ('הלכות מגילה וחנוכה').

ספר מקבים א' מדגיש את הגבורה האנושית. לעומתו, חז"ל הדגישו בתלמוד דווקא את הנס. חז"ל לא מדברים בכלל על הגבורה של המקבים, כיוון שהם ראו ארבע מרידות שנכשלו:
1. בשנת 722 לפנה"ס מרד הושע מלך ישראל באשורים, והמרד הביא לחורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים. שבטים אלה אבדו, ונקראים מאז "עשרת השבטים האבודים".
2. בשנת 586 לפנה"ס מרד צדקיהו מלך יהודה בבבל, והמרד הביא לחורבן בית ראשון, חורבן ירושלים וממלכת יהודה, וגלות בבל.
3. בשנת 70 לספירה מרדו היהודים ברומאים, והביאו לחורבן בית שני.
4. בשנת 138 לספירה מרדו בר-כוכבא וצבאותיו ברומאים, מרד שהביא לחיסול כמעט-מוחלט של היישוב היהודי בארץ ישראל.

נכון הוא, שמרד החשמונאים הצליח, אבל חז"ל לא רצו לעודד מרידות נוספות. הם העדיפו להוריד את הראש בפני הכובש הזר, כדי שהעם היהודי יוכל לשרוד ולקיים את תרבותו. לכן הושמט ספר החשמונאים מן הקאנון המקראי, וסיפור המרד הצטמצם בתלמוד לסיפור הנס האלוהי.

אוסף מקורות

ימי החושך: תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר, מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.

יהודה חונך את המזבח: מקבים א', פרק ד'
ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אויבינו, נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. ויקהל כל המחנה ויעלו הר-ציון ויראו את המקדש מחולל והשערים שרופים… ויבחר כוהנים תמימים חפצי תורה. ויטהרו את המקדש… ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כראשון. ... ויחדשו את כל כלי הקדש וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטרת ואת שולחן הפנים. וישימו את הקטורת על המזבח ואת המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. ויתנו את לחם הפנים על השולחן ואת פרוכת המסך על הארון ותכל כל העבודה כאשר בתחילה.
ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו בשנת שמונה וארבעים ומאה וישכימו בבקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עז ותשועה. ויעשו את חנוכת המזבח שמונת ימים ויקריבו עולות ותודות בשמחת לבבם ... ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים. ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם מדי שנה בשנה ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו שמונת ימים בהלל ובתודה לה' ...

חג שמונת הימים: מקבים ב', פרק י'
ומכבי ואשר אתו שבו ויכבשו בעזרת ה' את המקדש ואת העיר... וביום אשר טוּמא המקדש בידי נכרים ביום ההוא היה טיהור המקדש, בעשרים וחמישה בחודש ההוא הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה... כן היו הדברים בקץ אנטיוכוס המכונה אפיפנס.

הדלקת לפידים: הסכוליון למגילת תענית
מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יוון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושֹדוהו בשֹיד [...] ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה, לפי שנכנסו יוונים בהיכל וטימאו כל הכלים ולא היה במה להדליק, וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שיפודי ברזל וחיפום בבעץ, (בבדיל) והתחילו להדליק.

יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב
...ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב, ... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח ...
וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע. ...
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו [חג] האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה.


הדלקת נרות חנוכה ונס חנוכה: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א עמוד ב'
תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא [נחלקו בסוגייה שני אמוראים בארץ ישראל], ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פַּרֵי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידון, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין.

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה, מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו. אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה, ואי איכא מדורה לא צריך, ואי אדם חשוב הוא, אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת.

מאי חנוכה (רש"י: על איזה נס קבעוה)? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, [שמונה הם] דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. [שלא לספוד בהם ולא להתענות בהם], שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

סיכום כל המקורות: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק א'
הלכה א - בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו היטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

הלכה ב - וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

הלכה ג - ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.


עַל הַנִּסִּים (תוספת לחנוכה לתפילת שמונה עשרה)

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקן וְעַל הַגְבוּרוֹת וְעַל הַתְּשוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶעָשִיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן-יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְמוֹנַאי וּבָנָיו, כְּשֶעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָעָה עַל-עַמְךָ יִשְרָאֵל לְהַשְכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָשִים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטִמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָעִים בְּיַד צָדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִיתָ שֵם גָּדוֹל וְקָדוֹש בְּעוֹלָמֶךָ וּלְעַמְךָ יִשְרָאֵל עָשִיתָ תְשוּעָה גְּדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְּבִיר בֵּיתֶךָ וּפִּנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶךָ וְקָבְעוּ שְמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵל לְשִמְךָ הַגָּדוֹל:

תוספת בסידור הרפורמי "העבודה שבלב":
וכשם שעשית ניסים לראשונים, כך תעשה לאחרונים, ותושיענו בימים האלו כבימים ההם).