ימים בודדים בלבד לאחר יום הכיפורים מפגיש אותנו לוח השנה עם חג הסוכות, אשר היה בתקופת המקרא ובימי המקדש השני, החג ב"הא הידיעה" (ואכן, במקורות חז"ל מכונה חג זה בכינוי הפשוט "החג"). בדומה לשני אחיו לשלישיית הרגלים, נושא עמו החג מטען כפול: חקלאי מחד – חג האסיף; והיסטורי-לאומי מאידך – זכר לנדודי בני ישראל במדבר. ברם, בעוד שפסח ובשבועות מתקיימת הלימה בין היסוד ההיסטורי-לאומי ליסוד החקלאי, הרי שבחג הסוכות, דומה כי שני המסרים מתייצבים זה כנגד זה. חג הפסח, כידוע, הוא חג החירות, המסמל את התחדשותו של עם ישראל ואת יציאתו לדרך חדשה של חופש ושחרור. אלומת השעורים החדשה המונפת בבית המקדש בימי החג במסגרת חגיגות העומר, מסמלת אף היא התחדשות ובריאה. במובן זה מהווה הסמל החקלאי הבולט של החג מטאפורה הולמת לסיפור ההיסטורי המרכזי של החג ולמסריו. קשר דומה בין שני היסודות מופיע גם בחג השבועות – "זמן מתן תורתנו". שני הלחמים הטריים אשר נאפו מביכורי קציר החיטים לטובת הנפתם במקדש, מהווים אף הם מטאפורה הולמת להפיכתו של עם העבדים הגולמי לקהילה מאמינה בעלת חוק כתוצאה מקבלתה של התורה. העובדה כי בניגוד לביכורי השעורים, ביכורי החיטה אינם מובאים לבית המקדש במצבם הטבעי אלא לאחר מיצויים והפקת הטוב שבהם, מייצגת את השדרוג התרבותי-אמוני שגלום במעמד הר סיני.

בניגוד לשני חגים אלו תמונת היחסים בין שני יסודותיו של חג הסוכות שונה לחלוטין. בעוד שהיסוד החקלאי של החג, האסיף, מסמל תהליך של התכנסות, התאספות והתקבעות במקום, עומד היסוד ההיסטורי-לאומי דווקא כנגד תהליך של יציאה החוצה, עזיבת מקום הקבע והנדודים. בשעה בה נוטש החקלאי העברי את סוכת הקיץ בה שהה עת אסף את יבולו, הוא נקרא לשוב ולצאת אל הסוכה ולעשות את מבנה העראי לביתו. העובדה כי התורה אינה מאזכרת את הישיבה בסוכות במסגרת תיאורי המסע במדבר ומחלוקת החכמים, שהתפתחה בעקבות כך, האם מדובר בסוכות ממש או בסוכת ענני הכבוד שבאמצעותה גונן האל על עמו, רק מחזקות את התחושה כי מצווה זו אינה מכוונת רק לזיכרון ההיסטורי הספציפי של הנדודים במדבר. דומה, כי בהקשר זה, הניגוד בין היסוד החקלאי ליסוד ההיסטורי-לאומי, מיועד להדגיש דווקא ברגעי האסיף וההתכנסות את הערך הטמון ביציאה החוצה, בשינוי המקום ובטשטוש ההבחנה המוחלטת בין הקבוע לבין הארעי.

חיבור זה בין היציאה לדרך ולבין סופה מתגלה גם במצוותו המרכזית השנייה של החג – מצוות ארבעת המינים. בכל אחד מימיו של החג מאוגדים להם יחדיו האתרוג, הלולב, ההדס והערבה, באגודה אחת – אשר שמשה כר נרחב למשלים ולפרשנויות במרוצת הדורות. מבלי לפגוע בכבודם של הלולב, ההדס והערבה העניקה ההלכה ועמה המסורת העממית את הבכורה לאתרוג. פרי ההדר הבשל זכה לדקדוקי הוד ולפרטי פרטים של הדר היורדים עד לקוצו של הפיטם. עוד הרבה לפני שעיתונאים נכבדים בקשו לשמור על ראשי ממשלות כמו על אתרוג, זכה הפרי הריחני להיות היהלום של חגי ישראל ומנהגיהם. והנה, באופן מפתיע, למרות בכורה מובהקת זו זכה דווקא הלולב, עלה התמר הבוסרי, שכל מעשה אחיזתם של ארבעת המינים במהלך תפילת החג, יקרא על שמו – "נטילת לולב".

אחיזתם של ארבעת המינים, מפגישה יחדיו את הפרי הבשל והמהודר עם העלה שטרם נפתח, שכל חלקיו ניצבים עוד טרם צאתם אל הדרך. בעוד שהאתרוג מסמל את מיצוי הפוטנציאל במלוא עוצמתו והדרו, הרי שהלולב מסמל את הפוטנציאל החבוי, זה אשר נמצא רק בראשית המסע לגילויו ולחשיפתו. כיאה לחג האסיף מדגישה ההלכה את שלמותו של אתרוג ואת החיפוש הפרפקציוניסטי אחר כל פגם העלול לערערה, אולם דווקא הלולב הסגור והבראשיתי, הוא זה הניצב במרכזה של אגודת המינים. בעוד שהאתרוג בבשלותו מסמל את ההווה, את אסיף הישגיו ואת הרצון להגן עליו, משוקעים בלולב, בו זמנית, העבר והעתיד. העבר – בעצם הזכרתן של נקודת ההתחלה הבוסרית והדרך הארוכה ממנה ועד לבשלות; העתיד – בעצם הקריאה שלא להסתפק בפירותיו הבשלים של ההווה ולשאוף תמיד לצאת לדרך חדשה, שבשלב זה – עודנה נסתרת מן העין ברובה.

גם המעשה הנעשה בלולב וביתר שותפיו לאגודה במרוצת החג, דומה ומשקף את הדגש המושם בחג הסוכות על התזוזה והתנועה האנושית ועל הערך הטמון בהן. מסכת סוכה שבמשנה, המפרטת את הלכות החג, מלמדת כי בשעת נטילתם יש לנענע את ארבעת המינים ולא להותירם דוממים ביד הנוטל. רבי יוחנן, מבכירי חכמי התלמוד, הוסיף כי בעת נטילתם יש להוליך את ארבעת המינים ולהביאם, להעלותם ולהורידם; וכך אכן נפסק להלכה. תזוזה מתמדת זו של ארבעת המינים, רומזת אף על העובדה כי בימיו של בית המקדש השני נהגו הכוהנים (ולשיטת חוקרים שונים – העם כולו) להקיף את המזבח בלולביהם. הקפות אלו, היו הפעם היחידה במרוצת השנה, שבה עצם ההליכה עמדה במרכזו של המעשה הפולחני. הליכה לא נועדה לשרת כאמצעי לביצועו של מעשה פולחני אחר כדוגמת הקרבת הקורבנות, אלא כזאת העומדת בפני עצמה, באופן מהותו ומכונן. בכך, הצטרפו ההקפות למצוות הסוכה ונטילתם של ארבעת המינים בהדגשתה של היציאה מן הקבוע והעומד על מקומו ובהפיכתו של חג הסוכות לחגן של התנועה והתנודה; חג הקורא לאדם שלא לשקוט על שמריו גם אם הוא חש כי הגיע אל המנוחה והנחלה; חג המזכיר את ערכם של הנדודים גם אם לידתם היתה כולה בכורח.

את עקבותיו של רעיון זה, ניתן לאתר אף בשני מנהגי חג מאוחרים יחסית, שיסודם בעולם המחשבה והמנהג היהודי בימי הביניים: הזמנת האושפיזין לסוכה והקריאה במגילת קהלת. על יסוד מאמריו של ספר הזוהר, התגבש ברבות מקהילות ישראל, המנהג להזמין אל הסוכה, באופן סמלי את שלושת האבות ועמם את יוסף, משה, אהרון ודוד. בעלי האגדה במרוצת הדורות עמדו על העובדה כי הביוגרפיה של כל אחד מן האישים המכוננים כללה פרקים משמעותיים של נדודים, וכי למעשה מנהיגותם עוצבה בעיקרה, מכוחם של נדודים אלו. כל השבעה, מלמדים סיפורי המקרא, החלו את דרכם כלולב סגור (ואולי אף כערבה חבוטה) והבשילו, תוך נדודיהם, להיות אתרוגיה של האומה.

ולבסוף, קריאתה של מגילת קהלת, המטרידה שבין ספרי המקרא, אשר על פי המסורת נתחברה על ידי המלך החכם והמשגשג שלמה, בערוב ימיו. רבות כבר נכתב על משמעות פסוקיה האחרונים של המגילה, הקובעים כי מהות חייו של האדם היא היראה מן האל ושמירת מצוותיו, ולא פחות מכך על השאלה האם פסוקים אלו אינם אלא תוספת מאוחרת למגילה שנועדה להכשיר את הכנסתה לכתבי הקודש. אולם מבלי להתעלם מפסוקים אלו, דומה כי ביסוד מסריה של המגילה עומד הרעיון כי הניסיון לאתר תכליות מובהקות וברורות לחייו של האדם נדון לכישלון. העושר, האושר, החכמה, אריכות הימים, צדיקות היתר וטוהרן של המידות – כל אלו, לשיטת המלך הזקן, אינן יכולות להוות תכליות מושלמות, הממרכזות לעבר עצמן את כל חייו של האדם. מתוך לשונו הפסימית של בעל המגילה, עולה התחושה כי הניסיון למקד את החיים באותם יעדים מקסימאליים ורק בהם, הוא על פי רוב ניסיון עקר. כל שנותר לאדם הוא להתייאש או לחילופין להכיר בעובדה כי השגתו המלאה והמוחלטת של היעד אינה העניין, כי אם עצם הניסיון האנושי המתמיד אשר משנה לא אחת את פניו, בבחינת "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים ... עת לבקש ולעת לאבד, עת לשמור ועת להשליך" (קהלת ג ה-ו).

מצוות הסוכה וארבעת המינים, על השמחה הגדולה הטמונה בהן, ומגילת קהלת על קדרותה מפנות, במידה רבה, את הזרקור אל עבר הדרך ולא על תחנתה האחרונה; על עצם המאמץ ולא רק על הישגיו. כך הופך חג האסיף, חג פארם של האדם ועמלו, גם לתזכורת מתמדת לערכם של הצעדים המחלצים את האדם ממקום עמידתו הבטוח אל עבר דרך חדשה ומאתגרת.

בשנת 1926 כתב ביאליק כי "החגים מתרוממים מעל המישור של ימי החול כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה, וכל הר גבוה מעיד על שינויים וזעזועים שהתחוללו מתחת להר הזה בכמה זמנים עתיקים ושהצטברו בזה אחר זה, ומאז הרימו שטח ידוע מן המישור והגביהו אותו למעלה..."

מעבר לעובדה כי המבט על החג, והחפירה העיונית בתולדותיו, מקנים עדות ברורה על הכוחות והתהליכים אשר עצבו בעבר הרחוק את הקרקע החברתית והתרבותית מעליה הוא נשא, הרי שדבריו של המשורר הלאומי מלמדים כי לימות החג היכולת להוות גם נקודת תצפית על מציאות החיים הנוכחית ולא רק על העבר ולהעניק פרספקטיבה אחרת וייחודית על המתרחש בה.

במציאות חיים המדגישה את הישגיו המדידים של האדם היחיד ואת אשר אסף בחייו, ולא אחת דווקא את אסיפו החומרי, מהווה, על כן, חג הסוכות תזכורת מתמדת לא לקבע הישגים אלו כתכלית יחידה לחיי האדם. בתרבות הישגית, המקטלגת את הפעולה האנושית על פי רוב על פי תוצאותיה הסופיות, מזמין חג הסוכות את האדם ואת קהילתו לשקלל גם את הדרך ואת קורותיה בתוך המאזן הסופי, מתוך תקווה שהאדם וסביבתו ידעו להעריכה, וחשוב מכך לא יהססו לשוב ולצעוד בה.