לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.
(זכריה פרק ד',ו', הפטרת שבת חנוכה)

'איני יודע' מפרש רש"י על התורה. והרי אין הוא מפרש כל מילה וכל פסוק, ובכל זאת טרח לעיתים לכתוב פירוש המעיד, אולי יותר מכל פירושיו האחרים, על גדולתו: 'איני יודע'. בפירושו זה של רש"י טמונה ההכרה שבכל דבר ודבר ישנה משמעות גם אם לא תמיד היא מתגלה לנו, כי יש והסוד נותר עלום.
פך השמן שהדליק את המנורה בבית המקדש נוצֵר בחוּבּוֹ סוד, סוד שבמשך שנים רבות לא רצינו לגלות. רצינו לראות בו נס שלא קרה לנו, ראינו בו מגמה של השכחת גבורת המקבים, ביטוי לתפיסה גלותית. ניסינו לתרץ זאת בכך שבתפילת 'על הנסים' כן מוזכרת גבורת המקבים ומלחמתם ביוונים. אך מעבר לשאלת הנס והגבורה ויחסי הכוחות ביניהם, הסוד המסתתר בפך השמן הוא, בעיני, האמירה על מחירו של השימוש בכוח. אגלה את הקורה מבין עיניי ואבאר.

שירו של אהרון זאב 'אנו נושאים לפידים' בלחנו של מוטי זעירא נכלל עד היום ברפרטואר השירים המושרים בחנוכה וביום העצמאות :

"אנו נושאים לפידים, בלילות אפלים, זורחים השבילים, מתחת רגלינו, ומי אשר לב לו, הצמא לאור, ישא את עיניו, ולבו אלינו לאור, ויבוא.
נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות אורות, הגנוזים גִלינו
נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור".

אך שמו של השיר במקורו הוא 'הנס של הלב האמיץ' ונס זה הוא במוקד הבית הראשון שנשמט, משום מה, מן הגירסה המושרת:

"הנרות הללו אנו מדליקים
על הנסים והנפלאות
שבימים ההם ובזמן הזה.
נסים ונפלאות
שנעשו בידי אנוש –
הנס של הלב האמיץ,
הפלא של רוח האדם,
זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות,
האדירה דלים, חזקה מועטים
ותיתן להם ניצחון."

ברוח תקופתו מלמד זאב שאין אנו תלויים בחסדי שמים והזכות לניצחון המקבים ולניצחונות בימינו אנו נתונה לבעלי "הלב האמיץ" ולא עוד ל"בעלי הנס". כלשון הסיפור המסופר על כיבוש צפת במלחמת השחרור: בזכות שני דברים התרחש הכיבוש: הנס והמעשה. המעשה היה אמירת תהילים על ידי הישוב הישן ואילו הנס היה הופעת כוח הפלמ"ח.

מהו 'נס' ?
בשיר 'שאו ציונה נס ודגל' משמעו של ה'נס' הוא סימן, כמו הדגל. פרופ' שבייד בספרו כותב שנס הנו מאורע טבעי המעיד בעיני המאמין על התערבות אלוהית למטרת מימוש הצדק.
מהו אם כן 'נס חנוכה' ? כאשר באים חכמי התלמוד (שבת כא' ע"ב) ומסיטים את ניצחון המקבים לסיפורו של פך השמן אשר 'נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים', האמנם כוונתם רק להסתיר את הניצחון הפיזי, בשל תפיסתם ה'גלותית'? ואולי כוונתם לרמוז שמעבר לסיפור הגבורה מסתתרת משמעות עמוקה יותר, שהשמן בפך מסמל את הפוטנציאל הטמון בנו, המתגלה במעשים של אמונה, במצבים בהם חשבנו שיש בנו הכוח לדלוק יום אחד ולהפתעתנו בער השמן שמונה ימים.

חכמי התלמוד, המביטים לאחור אל תקופת החשמונאים בכללותה, מודעים היטב למחיר שגבו ניצחונותיהם של החשמונאים. הם מודעים היטב לחורבן שהביאה מלכותו של הורדוס ולתוצאות הרות האסון של מרד בר כוכבא. הם מודעים היטב להשחתה ולסיאוב שהביא השלטון, לחורבן פנימי שהביא לכדי מלחמת אחים. החכמים מבקשים למקד את המסר של תקופת החשמונאים בעליונותה של הרוח והם מציינים את המנורה והאור הדולק בה כסמל לרוחו של העם.

אך הנס בימיו של בית המקדש לא היה בגדר אירוע חריג. החיים בבית המקדש היו מלווים, על-פי עדותם של החכמים עצמם, במעשי נסים ושניים מהם מתמקדים במנורה ובתפקודה: הנר המערבי מעולם לא כבה וששת הנרות במנורה נטו תמיד כלפי הלהבה המרכזית, שלושה מכל צד, אשר פנו לכיוונים מנוגדים. בסיפור פך השמן אין החכמים מבקשים להוסיף עוד נס לרשימת הנסים ואין כוונתם לתרגם את הניצחון למעשה נסים שאין בו מעורבות אנושית. מטרתם היא לשנות את המסר העולה מן החג.

גישה זו באה לידי ביטוי בהסברו של אלי בן גל לשיטת בית שמאי שיש להדליק ביום הראשון שמונה נרות ופוחתים והולכים מדי יום. זאת כפי שהיה בתקופת החשמונאים, ההתחלה הייתה מזהירה ואילו ברבות השנים האור פחת ודעך, לכן מדליקים בצורה זו על מנת להזכיר לעצמנו שמה שקרה אז יכול לקרות גם היום. הדלקת נרות באה על מנת ללמד שהמסר אינו הכוח כי אם הרוח, ומה יותר מסמל את רוחו של העם מאשר המנורה, האור הדולק והמאיר ועל כן השליכו את הניצחון הפיזי בנס פך השמן.

המסר המחודש של חנוכה עולה בקנה אחד עם המשנה בפרק ד' בפרקי אבות:
"איזהו גיבור, הכובש את יצרו, שנאמר: (משלי טו', טז'): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר"" . תפיסתם של החכמים אינה נובעת מחשיבה גלותית. ביסודה הכרה מפוכחת בכך שהכוח והשימוש בו עלולים להביא לחורבן.

הציונות המודרנית ביקשה להפוך תפיסה זו על פיה ולהחזיר את הכוח והשלטון אל מרכז הבמה. לכן חזר וכבש ניצחון המקבים את מקומו בסיפור חנוכה ולצידו הועלו על נס סיפור מרד בר כוכבא, שנקשר לל"ג בעומר, וסיפורם של הקנאים במצדה.

ואגב כך, כדאי לציין שעל-פי שיר ילדים המושר עד היום, בר כוכבא לא סיים את דרכו בכישלון המרד ובמוות אלא עלה על האריה ונמלט משביו.

חוקרי הציונות המודרנית נוטים לראות בפרעות קישינב נקודת מפנה ביחסם של היהודים לכוח. שנים ספורות לפני הפרעות, בתרנ"ח, כתב ביאליק את שירו 'אם יש את נפשך לדעת' ובו תיאור הושטת הצוואר לשחיטה, כלומר, מוות על קידוש השם, כדרך התגובה היהודית:

"אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן, מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים, בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ, צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר, אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי, לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה, וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים ...."

אך בעקבות הפרעות נוקט ביאליק בדרך שונה. שיריו 'על השחיטה' וב'עיר ההריגה', שנכתבו בעקבות הפרעות, מבטאים שינוי ביחסו לכוח: לא עוד פאסיביות ותפילה כי אם התרסה כנגד האל וביקורת כנגד הקורבנות המושיטים את צווארם לשחיטה:

עַל הַשְּׁחִיטָה (אייר, תרס"ג)
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי ! אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו – הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי, וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד – עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט ! עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם, וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם – וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח, דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ – וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד ! אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ, הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ – יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד ! וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ; אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה, וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ. וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם ! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן, עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם, כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

כעבור שנה מרחיב ביאליק את היריעה וכותב את הפואמה "בעיר ההרגה" ובה ביקורת נוקבת כלפי העולם היהודי אשר מגיב על החורבן בברכת "על הנסים" ובשאלות על טומאה וטהרה. בתוך כך מבטא ביאליק צער עמוק על ירידת צאצאי המקבים לשפל המדרגה:

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת, וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים, אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.
...
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן – וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן, שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים – וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים, וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם; וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם: "רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?" – וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים: בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים. וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים, אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמכבים, נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים". עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים, וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים...
מתוך: בְּעִיר הַהֲרֵגָה (תמוז – תשרי, תרס"ד)

אותה שפה שמתחילה כאן עם ביאליק הולידה כעבור שנים, בעיקר עם קום המדינה, את הטענות כנגד הנספים בשואה והביקורת על הליכתם 'כצאן לטבח'. מול גורל האסירים במחנות ההשמדה הוצב מרד גטו וורשה כדוגמה לגבורה יהודית, ויום הזיכרון היה ל'ליום השואה והגבורה', כאשר הגבורה משמעה התנגדות בכוח.

בשנים האחרונות, בפרט בעקבות מלחמת יום כיפור ב – 1973, חל שינוי הולך ומעמיק בשיח הישראלי והרעיון ה"שלום", שהיה עד אז בגדר אידיאל בלתי מושג, הפך לנושא לשיח ולבדיקה חוזרת. ביקורו של סאדאת והסכם השלום עם מצרים פתח שרשרת של מהלכים שהובילו דרך הסכם השלום עם ירדן, אל שיחות עם הפלשתינאים, ששיאן בהסכמי אוסלו, דרך הנסיגה מלבנון והעברת הסמכויות ביריחו ועזה, עד להתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005. שיח זה מצביע על שינוי בתפיסה המדינית- ביטחונית, המעידה על ניצני ההכרה כי חוסנה של המדינה אינו בא לידי ביטוי אך ורק בכוח הצבא אלא ביכולת ההידברות והגישור בינינו לבין העולם הערבי, במטרה לשנות את פני מציאות החיים בארץ ואת פני המזרח התיכון.

שיח זה הביא גם להתבוננות מחודשת בשואה והכרה כי הגבורה איננה אך ורק חלקם של הלוחמים ומובילי המרד וגם השורדים במחנות ההשמדה ראויים להתייחסות כגיבורים. זהו הבסיס הרעיוני שהביא לחידושו של מוזיאון יד ושם בירושלים, שמצביע לא רק על גבורת המורדים אלא מלמד על גבורת האדם באשר הוא.

יש לציין שכבר ב-1954 כתב נתן אלתרמן את 'יום הזיכרון והמורדים' (הטור השביעי, כ"ב) ובו התייחס ל'גבורי הפרנסים והשתדלנים", במגמה לטהר את היחס השלילי אל היודנרייאט. כותב אלתרמן:
"אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם גם לאבות יהודיים אשר אמרו 'שואה תמיט עלינו המחתרת', וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו, הלכו עד אם אבדו אי שם ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית הארכיון על אבן למזכרת."
ולכן דרש לראות גם בהם גיבורים.

שיח הציונות החילונית השתנה, ברם שיח הציונות הדתית דומה שנותר משתמש בשפתו של ביאליק ב'על השחיטה' ובכיוון שיח הציונות לפני השינוי, מדוע?

נראה שניתן לומר שהציונות הדתית הייתה שותפה נאמנה לקורות המדינה שבדרך ולמלחמות ישראל, ברם לא הייתה שותפה בהובלה ובהנהגה. בתפיסת הציונות הדתית חל מהפך בהובלת אנשי 'גוש אמונים'. בעקבות מלחמת ששת הימים ובעיקר מיד לאחר מלחמת יום כיפור, חדרה שפה כוחנית המחייבת תגובה כוחנית כפתרון, 'להשמיד להרוג ולאבד' הפך לקריאה מרכזית כלפי האויב.

שינוי השיח המדיני שהוביל למהלכי 'שלום' נתקל בהתנגדות עוינת מצד השיח הציוני דתי ונראה שבעוד שהציונות החילונית הבינה את מגבלות הכוח ובעיקר את המחיר בנפש שמשלמים כאשר אוחזים בתפיסה זו והחליטה בתגובה לנסות דרך אחרת הרי שהציונות הדתית עדין לא הפנימה מהלך זה.

נחזור לשאלה 'מאי חנוכה' לימינו?

תפיסת התלמוד, תוך ראיית לקחי תקופת החשמונאים, מציעה לשנות את השיח ולראות את הגבורה לא בניצחון הכוח כי אם כניצחון הרוח. סמלו של החג איננו הנשק כי אם הרוח המגולמת במנורה ובפך השמן. החכמים פיתחו שיח שונה, על פיו הגיבור הוא דווקא זה הכובש את יצרו. דומה שתפיסתם של החכמים נכונה גם למציאות חיינו: "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי", אומרת הציונות היום.
בעקבות חכמי התלמוד הולכים הגאונים, שגם הם משיבים בתורם לשאלה – מאי חנוכה?
תשובתם של הגאונים היא שחוגגים את חנוכה שמונה ימים על מנת להביא שמן מתקוע, שמשמעו, שמן המופק ללא עבודה שכירה.
וכך נכתב בתשובות הגאונים (מוסאפיה (ליק) סימן קד'):
"למה אנו עושין שמונת ימי חנוכה? מפני הנס שאירע, שטימאו יוונים וכו'
ומה טעם יש לשמונה לילות ולא הספיקו ממנו פחות או יותר? מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר, כדכתיב : "וטובל בשמן רגלו" (דברים ל"ג). ומקום היה לו שנקרא תקוע כדאמרינן (ב' מנחות פה' ע"ב): " תקוע אלפא לשמן" - שממנו השמנים יוצאים, ומשם עד ירושלם היה מהַלָך שמונה ימים בין הליכה וחזרה, והכי אמרינן במנחות. ולפיכך המתין להם עד שיביאו משם שמן טהור, וזהו שנעשה להם נס לשמונת ימים".

על המיוחד שבשמן הנעשה בתקוע מספר התלמוד (מנחות פה' ע"ב): "תנו רבנן: (דברים ל"ג) "וטובל בשמן רגלו" - זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין. אמרו: פעם אחת נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס [שליח] אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור. הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: וטובל בשמן רגלו. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו, מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא. אמרו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו. כיון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו, אמר להם: לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא, לקיים מה שנאמר (משלי י"ג): "יש מתעשר - ואין כל, מתרושש - והון רב".

ייחודו של שמן זה שבעליו נוהג כעני – רש , כאשר ברשותו הון רב.

שמן רגיל מצוי בהרי ירושלים, אך שמן המקדש דורש גידול ייחודי, רק בו יכולה להתבטא ההדלקה. כלשונו של הרב מיקי רוזן מקהילת 'יקר' בירושלים. 'רק מי שמדליק - מדליק'.
בפראפרזה לשירה של חנה סנש 'אשרי הגפרור שהצית... להבת השלום'.