שראיען (=זָעוֹק ) – עמלק
הרב מאיה ליבוביץ'




על הסוגיה: האם לקרוא את פסוקי הנקמה שבמגילת אסתר ושבפרשת זכור

השבת שלפני חג הפורים נקראת "שבת זכור" על שום מילת הפתיחה של הקטע (מסוף פרשת כי-תצא) שקוראים בה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים, כ"ה, י"ז-י"ט).

בואו להגיב על המאמר בפייסבוק

עמלק הוא אחד מעממי הארץ הקדומים שישבו ונדדו בנגב ובחצי האי סיני ונלחמו בבני ישראל בעת נדודיהם במדבר. הם הציקו לישראלים כל כך עד שנתגבשה הדעה כי "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמ', י"ז, ט"ז). משהוקמה המלוכה הייתה המלחמה בעמלק אחת מפעולותיהם החשובות של מלכי ישראל. שאול הכה את עמלק אך לא קיים את החרם כלפיו ואנו קוראים פרשה זו כהפטרה של שבת זכור.

המצווה למחות זכר עמלק היא לכאורה בלתי רלוונטית היום משום שהעם ההיסטורי "עמלק" אינו עוד בינינו. אולם המסורת היהודית קשרה בין עמלק לבין שאר אויבי ישראל, החל בעשו, המשך בהמן (שהיה מזרע העמלקי) וכלה באויבינו המודרניים.

תהליך דומה של דה-הומניזציה עברה גם דמותו של המן שהפך סמל לשנאת ישראל. וכך אנו מוצאים עצמנו רוקעים ברגליים, צועקים ומרעישים ברעשנים בכל פעם ששמו של המן נזכר בעת קריאת המגילה. ויש שנהגו בפורים לכתוב על הנייר את שמותיהם של עמלק והמן ולמחקם במשקה שכר ויש שנהגו לרשום שם עמלק על סוליות הנעלים וברקעם - למחוק כך את שמו.

ב"ספר התודעה" של אליהו כי טוב מוגדרת המצווה כך:
"מצות עשה מן התורה על כל ישראל לשמור בלב איבה ושנאה לעמלק ולזרעו ולזכור בפה את רשעותו ונספר זאת לבנינו ולדורותינו מה עשה לנו אותו רשע בדרך בצאתנו ממצרים. עד אשר נאבד את זכרו מן העולם ונמחה את שמו שלא ישאר לו שריד ופליט" (הדגשות שלי – מ.ל.).
אני מציעה לקבל ההסבר: לשמור בלב, לזכור בפה.

בחלק מהקהילות הרפורמיות המירו עם הזמן את קריאת שבת זכור בקטעי בחירה והשמיטו את קריאת פסוקי הנקמה ממגילת אסתר. אני רוצה להציע לעצמנו להחזיר קריאות אלה ואפילו לקראן תוך זעקה. את הזעקה אנחנו מכירים מסוף תפילת "ונתנה תוקף" של יום הכיפורים שבה הקהל קורא בקול "ואתה הוא מלך חי וקיים." מול ארעיות האדם ואפסותו "כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה..." אנו קוראים בקול את מלכות האל האחד והיחיד, החי והקיים. ובלשון העם (אידיש) נקראת זעקה זו "שראיען". אני מציעה לאמץ את ה"שראיען" לענייני עמלק.
הסיבות לכך כמה הן:

ראשית, אני מציעה, כפרשנים מודרניים אחרים, לראות בעמלק את סמל הרוע והעוול בעולם וליתר דיוק - כסמל לרע שטבוע באדם ממהותו. ועל כן, בזעקנו את פסוקי הנקם או פסוקי זכר מחיית עמלק, אנו מנסים בעצם למגר את הרוע שבתוכנו.

שנית, עמלק יכול להיתפס כאב-טיפוס לאויב שכל מעייניו לתקוף את החלש. זהו סוג אויב שיש למגר. השראיען כאן הוא מיגור ברמה המטפורית.

שלישית, אנו ניצבים היום מול ארגוני טרור קיצוניים שחרטו על דגלם הרס ומוות לעולם המערבי, לקדמה ולטכנולוגיה, לכלכלה המודרנית ולהישגי הדמוקרטיה. באזורנו פעילים ארגונים שמטרתם לזרוע פחד בקרב תושבי הארץ, והם, כעמלקים בתקופתם, מזנבים בנו בחלקים הרגישים ביותר. הם חותרים להרג המוני שאינו מבחין בין אנשים, נשים וטף, חיילים ואזרחים, עולים וותיקים. ארגונים אלה מטפחים שנאה כלפי היהודים באשר הם. מדינת ישראל נלחמת בהם בדרכה. אך האזרח הקם בבוקר לעבודתו או שב ממנה, או יוצא לבלות באתר קניות או בילויים – חש אי-בטחון. ברחובותינו "סטיקרים" וכותרות קיר הקוראים" "מוות לערבים". סיסמה זו מסוכנת ואינה ראויה. אני מציעה לעשות לה סובלימציה.

כנגד תורת המוות אנחנו זועקים בקריאות אלו בקול – זהו סוג מחאה בריא ונכון. הזעקה בקול מנטרלת את רגש הנקמה התוסס בלב. אחת הדרכים להילחם בחוסר הוודאות היא התחזקות מבפנים.

התורה אומרת במפורש כי עמלק מזנב כשהעם "עיף ויגע ולא ירא אלהים." העייפות הזו היא ודאי גם פיזית וגם רוחנית, כלומר: לו היה העם מאמין באלוהים, נמרץ ומלא כוח - לא היה עמלק יכול לו.

כוחו של עם באחדותו.המן בקש להרוג, להשמיד ולאבד את היהודים – הרג פיזי, והם הקדימו להרגו, אותו ואת עשרת בניו. אבל המסר העיקרי שלנו הוא היחס לאדם.
אנחנו עם המגדל את בניו על אהבת האדם, ראיית צלם אלוהים בכל נפש וקדושת חיי אנוש. כל התורה על רגל אחת – "ואהבת לרעך כמוך", והרי נשמת אדם קודמת ביהדות לחג ולשבת:

שאלו שאלה זו לפני ר' תנחום מהעיירה נֵוִי: (שבת ל ע"א)
מהו לכבות נר בוער מלפני החולה בשבת? ועל שאלה זו ענה: נר קרוי "נר" ונשמתו של אדם קרויה "נר". מוטב יכבה נר של בשר ודם (נר השבת) מפני נרו של הקב"ה (נר נשמת האדם).

א.ד. גורדון טבע מטבע המשך ל"אדם בצלם אלהים" (בספרו "האדם והטבע") והוא "עם בצלם אלהים": "אנחנו בראנו לטבע ארצנו ניב שפתיים ואמרנו אדם בצלם אלוהים והמאמר הזה עשה את שלו בחיי האנושות. במאמר זה נברא עולם ומלואו. בזה קנינו את זכותנו על הארץ, זכות שלא תיבטל לעולם כל עוד לא בטל התנ"ך וכל התלוי בו. עתה אנו באים לברוא לטבע זה החי בנו ניב חדש ואומרים "עם בצלם אלהים" וגם המאמר הזה יעשה את שלו. יעשה יותר מכל כוח אגרוף ומכל פוליטיקה [ואני אוסיף: יעשה יותר מכל מחבל חמוש בחגורות נפץ, יעשה יותר מכל חלאות האנוש המלהגות על גן עדן ומלחמות קדושים]. זה יסוד רעיוננו, רעיון תחייתנו וגאולתנו וזה יסודו של רעיון עם-אדם."

כנגד השנאה ורצון ההשמדה – נעמיד אנחנו את ערך האדם וערך עם-אדם.

השראיען (הזעקה) שאני מציעה היא תחליף לנקמה, היא תחליף לאחיזה בנשק, היא במובן מסוים תשלום טובה תחת רעה. אולי כך נמגר מעט מן הרוע שבכל אחד ואחת מאתנו.

הרב מאיה ליבוביץ' היא רב קהילת מבשרת ציון


האתר פועל בתמיכתן של הקרן הקיימת לישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית ומשרד המדע התרבות והספורט - עזבונות
צרו קשר | פייסבוק | אתר התנועה